בש"א 7374/00 ולדימיר אקרמן נ. נחמה קיטאי

ערעור על החלטת בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת א' גת) מיום 3.10.00, לפסול את עצמו מלדון בת.א. 8048/98.

1.המערער הינו יורשם הבלעדי של הוריו המנוחים. ביום 28.12.98 הגיש המערער כנגד המשיבה 1 (להלן המשיבה) תביעה כספית בבית משפט השלום ברחובות, להשבת כספים שלטענתו לקחה זאת, שלא כדין, מחשבונותיה של אימו. כן עתר למתן צו מניעה לבנקים המשיבים 2-4, למנוע העברת כספים מחשבונות אימו המנוחה לחשבונות המשיבה ו/או מי מטעמה. ביום 27.1.99 הגישה המשיבה את כתב הגנתה וכן כתב תביעה שכנגד, בו עתרה ליתן צו אכיפה לעיסקת מתנה אשר ניתנה לה, לטענתה, על ידי המנוחה. ביום 6.9.00, במסגרת הליכי קדם משפט, נדונו כמה בקשות, ביניהן בקשת המערער למחוק את התביעה שכנגד שהגישה המשיבה, על הסף. במהלך הדיון הציע בית המשפט לצדדים לסיים את התיק בפשרה. בקשה זו נדחתה על ידי המשיבה. משכך, דן בית המשפט בבקשה לגופה. בסופו של דיון, הורה בית המשפט על מחיקת כתב התביעה שכנגד. כמו כן, חייב בית המשפט את המשיבה לשאת בהוצאות המערער בסך 50,000 ש"ח.

2.בגין החלטה זו הגישה המשיבה, ביום 18.9.00, בקשה לפסילתו של בית המשפט. במקביל, הוגש ערעור התלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בבקשת הפסילה טענה המשיבה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בהתנהגות בית המשפט, המבוסס, לטענתה, בשלשה אדנים: ראשית , בית המשפט ניסה להביא את הצדדים לפשרה, בכך שהנחה את בא-כוח המשיבה כי יסכים למחיקת התביעה שכנגד ולקבלת התביעה העיקרית. שנית , בהחלטתו בבקשה לדחיית התביעה שכנגד ציין בית המשפט כי "... בשלב זה לא אכנס לנסיבות חתימת יפוי הכח באשר לסמיכות חתימתו, יומיים טרם הפטירה דבר שלכאורה מעורר תמיהות". לטענת המשיבה, הצדדים לא טענו בדיון עצמו לגבי תוקפו של יפוי הכוח. מטעם זה, לא היה צריך בית המשפט להידרש לעניין, ולו על דרך התמיהה. בייחוד לאור העובדה כי כתב התביעה העיקרי, שעוד טרם נידון, מתבסס על הטענה כי יפוי הכוח האמור, בטל ומבוטל. שלישית , טוענת המשיבה, כי גם פסיקת הוצאות גבוהות ביותר, בסך של 50,000 ש"ח, מעידה אף היא על כך שבית המשפט לוקה במשוא פנים.

3.המערער בתגובתו לבקשת הפסילה, טען כי דינה של הבקשה להידחות. ראשית , טען המערער כי המשיבה השתהתה - משך שבועיים - בהגשת בקשת הפסילה. המשיבה החמיצה את הזדמנותה לטעון לפסילת בית המשפט, כאשר במעמד מתן ההחלטה, ולמרות שהיו בידה כל העובדות עליהן היא מבססת את טענתה, לא ביקשה פסילת בית המשפט. רק מטעם זה יש מקום לדחיית הבקשה. שנית , גם לגופו של עניין אין מקום לפסילת בית המשפט. אין בהצעת הפשרה כדי להעיד כי דעתו של בית המשפט "ננעלה". זאת ועוד: לאחר שנדחתה ההצעה, התנהל דיון ענייני בבקשה, וטענות הצדדים בו, זכו להתייחסות בית המשפט בהחלטתו. גם בהערת בית המשפט בהחלטתו באשר לסמיכות הזמנים, ובהחלטתו להטיל הוצאות על המשיבה, אין, לטענת המערער, כדי להעיד על משוא פנים בניהול המשפט.

4.ביום 3.10.00 קיבל בית המשפט את בקשת הפסילה. בהחלטה נקבע כי "...כאשר טרם הוחל בדיון בתיק העיקרי, וע"מ שהצדק גם ייראה - אני נעתרת לבקשת ב"כ המבקשת והתיק מועבר לסג"נ ע"מ שיקבע מותב לשמיעתו". על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. מעבר לטענותיו בתגובה לבקשת הפסילה, טוען המערער כי לא היה מקום כי בית המשפט יפסול עצמו. לטענתו, העברת התיק למותב אחר "על מנת שהצדק יראה" הינה שגויה ועומדת בניגוד להלכה הפסוקה על פיה אין די בתחושה סובייקטיבית של מי מבעלי הדין, אלא נדרשת הערכה אובייקטיבית על פיה עולה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים.

5.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל. תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, קובעת כי קדם המשפט נועד לשם "בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין". במקרה דנן, הציע בית המשפט לצדדים הצעת פשרה. אין בעובדה כי בית המשפט מנסח הצעה מעין זו במסגרת קדם המשפט, כדי להעיד כי ננעלה דעתו באשר לתוצאת ההליך (ראו: ע"א 131/00 סורפין נ' אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (טרם פורסם)). פסקנו לא אחת כי,

"דבר שבשיגרה הוא כי שופט מנסה להביא את הצדדים לעמק השווה תוך פשרה בתיק הנדון. בנסיונות כאמור מצד בית המשפט - לכשעצמם - אין משום עילה לפסילתו של השופט (ראו: רע"א 287/88 מנוף סיגנל נ' סמיר עבדל ראזק , פ"ד מד(3) 750, 761; ע"א 5054/96 דחלה נ' קרן קיימת לישראל (לא פורסם); ע"א 8191/99 שי נ' בלומנפלד (לא פורסם); ע"א 4520/00 לאופר נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית (לא פורסם)).

6.גם בתמיהות שמעלה בית המשפט בהחלטתו בבקשה לדחית התביעה שכנגד על הסף, כמו גם בגובה ההוצאות שזה פסק, איני מוצא עילה לפסילתו של בית המשפט. דרך תקיפתה של ההחלטה האמורה - על פי סדרי הדין - היא דרך הערעור. ואכן, תלוי ועומד הליך ערעור לפני בית המשפט המחוזי על החלטה זו. הלכה היא כי אין בטענות הדיוניות מעין אלה לכשעצמן (ואין אני מביע דעה או מכריע בצדקת ההחלטות האמורות - זאת תעשה ערכאת הערעור), גם אם המדובר בשורה של החלטות, כדי לבסס עילה לפסילתו של שופט (ראו לדוגמה: ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם); ע"א 2175/00 אברהם כהן נ' עירית חדרה , (טרם פורסם); ע"א 1149/00 אלון נ' דולב , (טרם פורסם)). נדרש כי מבקש הפסילה יוסיף ויראה קיומן של נסיבות אובייקטיביות, העולות מאותן החלטות, המצביעות על חשש ממשי לכך שבית המשפט נוהג כלפיו במשוא פנים. זאת לא עשתה המשיבה.

7.אכן, במקרה דנן, הערעור אינו מוגש כנגד החלטת בית המשפט שלא לפסול עצמו, אלא דווקא על החלטה של "פסילה עצמית". הלכה היא, כי במקרה כזה יש לתת משקל נכבד לתחושת השופט, הסובר כי לא ראוי שישב בתיק (ע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושונוב (טרם פורסם); ע"א 6204/96

גל עזר נ' גולדבליט , פ"ד נ(2) 745; ע"פ 1478/98 מדינת ישראל נ' חן , פ"ד נא(4) 673; ע"א 2415/00 עדה פנץ נ' נתן פנץ (לא פורסם)). יחד עם זאת, תחושתו של בית המשפט אין היא בגדר שיקול יחיד אשר בו יש לראות חזות הכל, שכן הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן (ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי , פ"ד מט(1) 43). במקרה דנן, בית המשפט בהחלטתו אינו דן בגופן של עילות הפסלות להן טוענת המשיבה. ודאי שאינו מצביע על התגבשותה של מי מעילות הפסילה. הוא גם אינו מעיד על עצמו כי לא יוכל לדון בתיק כשאוזנו כרויה לטענות הצדדים כולם. כל שקובע בית המשפט הוא כי נענה הוא לבקשת הפסילה "ע"מ שהצדק גם יראה". בטעם זה אין די, בנסיבות העניין, כדי לבסס פסילתו של בית המשפט, גם לא על דרך ה"פסילה העצמית" (לגבי "פסילה עצמית" ראו גם ע"פ 5756/95 עדנאן עתמאנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה , פ"ד מה(3) 790). מטעמים אלה, ומבלי שנדרש אני לטענת השיהוי, הנני מורה על קבלת הערעור והשבת התיק לכבוד השופטת א' גת, להמשך הדיון.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.