בש"א 7511/01 חמי ויליאם נ. חמו אסתר

בפניי בקשה למתן ארכה לצורך הגשת בקשת רשות לערער.

1.תכלית הבקשה היא לאפשר למבקש להגיש בקשת רשות לערער לצורך תקיפת פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 5.3.00, בו הוגדל סכום מזונות בו חוייב המבקש על פי פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה מיום 29.9.99. הבקשה למתן ארכה הוגשה ביום 25.9.01. נטען בה, כי מאז ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי נאלץ המבקש לעבוד שעות רבות בימים ובלילות, על מנת לעמוד בחיובים שהושתו עליו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי עם מתן פסק הדין על ידי בית משפט קמא הסתיים ייצוגו המשפטי של המבקש, בלא שהובהר לו כי קיימת אפשרות להגיש בקשת רשות לערער. נוכח העבודה הקשה שנכפתה עליו, לא נתן המבקש דעתו לזמן שחלף, ולא ניסה לשנות את פסיקת המזונות. לאחרונה, משתשו כוחותיו, פנה המבקש לבאי כוחו בבקשה שבכותרת, בבקשה לעזרה ומחשש לבריאותו. בבקשה נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הסב למבקש עיוות דין חמור, וכי יש להעתר לבקשה שבפניי על מנת למנוע עשיית עוול למבקש.

2.דין הבקשה להידחות.

בקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק טעונה הוכחתו של טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ככלל, הטוען לטעם מיוחד להארכת מועד צריך להצביע על נסיבות חיצוניות, אשר אינן בשליטתו של בעל הדין ואשר גרמו לאיחור, וזאת להבדיל מטעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו (זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, עמוד 890). בכלל זה משתקפת "נקודת איזון ראויה בין אינטרס ה'חסינות' מפני המשכת ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת הערעור העומד לזכות המשיב כאשר מועד הערעור כבר חלף, לבין האינטרס של מבקש ההארכה, היכול להראות שיש בידו עילת השגה טובה על פסק הדין, שעניינו יתברר" (דברי הנשיא א' ברק בע"א 3857/97 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ פ"ד נב(2), בפיסקה 5 לפסק הדין). לכך יש להוסיף, כי "ההקפדה על לוח הזמנים משרתת גם את אינטרס הכלל המגולם בסופיות הדיונים, ומאפשרת תכנון של לוח הזמנים השיפוטי" (דברי הרשם ב' אוקון בבש"א 6997/00 סרגובי נ' סילברסטון דינים עליון נח 561).

במסגרת זו, הוכרו טעויות משפטיות מסויימות כטעויות אופרטיביות, אשר יכולות לשמש בסיס למתן ארכה (ראו החלטת הרשם ב' אוקון בבש"א 6708/00 אהרון נ' אמנון פ"ד נד(4) 702). ברם, איני סבור כי המקרה שבפניי נופל למסגרת מקרים אלה. מוכן אני להניח, כי המבקש לא ידע בעת מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי או סמוך לאחריו כי הוא יכול לתקוף את פסק דינו של בית המשפט המחוזי באמצעות בקשת רשות לערער. ברם, אין בהנחה זו כדי להועיל למבקש. המבקש היה מיוצג בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי. לא היה דבר אשר מנע ממנו להתייעץ עם בא כוחו באותן ערכאות בשאלה האם עומדים לרשותו הליכי תקיפה של פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

זאת ועוד. אפילו אם הייצוג נקטע באחת עם מתן פסק דין בית המשפט המחוזי, ולמבקש לא היתה כל הזדמנות להחליף מלים עם בא כוחו לאחר מתן פסק הדין, לא היה דבר אשר מנע מן המבקש לפנות לייעוץ משפטי אצל עורך דין אחר, על מנת לברר את הסעדים העומדים לרשותו בדין. המבקש יודע, אל נכון, כי הכתובת לבירור שאלות אלה מצויה אצל עורך דין, הבקי בכגון דא. עובדה היא כי פנה לייעוץ משפטי, הן במסגרת ההליכים בערכאות הקודמות, והן לצורך הגשת הבקשה שבפניי. ייתכן, כי רק בחלוף זמן חש המבקש צורך דוחק למצות את בחינתן של אפשרויות לתקוף את פסק דינו של בית משפט קמא. ברם, בכך אין כדי להוות טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה, בוודאי כאשר המדובר הוא בפסק דין שניתן כשנה וחצי לפני הגשת הבקשה לארכה. אכן, בסופם של דברים, גם העבודה הקשה שנטל המבקש על עצמו לא מנעה ממנו לפנות לייעוץ משפטי.

במצב זה, לא נראה לי כי המבקש עמד בנטל להראות כי בנסיבות העניין נסוג אינטרס החסינות שרכשה לעצמה המשיבה עם חלוף המועד לתקיפת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפני האינטרס שלו בשינוי פסק הדין.

3.אוסיף, כי גם טענתו של המבקש לעיוות דין חמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינה משנה מצב דברים זה. ראשית, נמוקים הנוגעים לעיצומה של ההתדיינות (כגון חשיבות העניין) עשויים להוות עילה להארכת מועד רק בהצטרף לטעמים סבירים לעצם האחור (ראו, למשל, ע"א 430/64 רייטלר נ' אגודה צרכנית שתופית

פד י"ט(2) 57, בעמוד 62) בהעדר טעמים כאלה, הטענה לעוות דין אינה יכולה להקים, לבדה, "טעם מיוחד" להארכת מועד. לכך יש להוסיף, כי דווקא מן הטוען לעיוות דין חמור ניתן היה לצפות כי יפעל בשקידה ראויה להגנת עניינו. המבקש רחוק עד מאד מעמידה בדרישה זו.

4.עוד אוסיף, כי גם אם ניתן היה לקבל כי עיוות דין חמור, אשר עלול לגרום נזק קשה שאין לו תקנה, יכול להוות בנסיבות מסויימות טעם מיוחד להארכת מועד, איני סבור כי מקרה זה הוא מקרה מתאים לשקול אפשרות כזו. לעניין זה, טוען המבקש כי בשל פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אותו הוא מבקש לתקוף, הוטל עליו נטל מזונות בלתי אפשרי אשר אין הוא יכול לעמוד בו כלל ועיקר. לעניין זה טוען המבקש גם, כי התערבות בית המשפט המחוזי בפסק דינה של הערכאה הראשונה מהווה שאלה משפטית המצדיקה התערבות של בית המשפט העליון כערכאת ערעור נוספת.

ברם, לא מצאתי בתשובת המבקש לתגובת המשיבה כל מענה ענייני לטענה, כי העלאת סכום המזונות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי פירושה המעשי הוא תוספת של סך של 100 ₪ בחודש, במונחי שנת 1999, לסכום המזונות המקורי (סעיף 20 לתגובת המשיבה). כל שעולה מתשובת המבקש לעניין זה הוא כי בית משפט קמא הוסיף לסכום המזונות גם את הנשיאה בתשלום עבור כבלים וגז. אשר להוצאות האחזקה של הבית, העולות בטעוני המבקש, הרי שהמבקש חוייב בהוצאות אלה על ידי הערכאה הראשונה, ולא על ידי ערכאת הערעור. איני מזלזל כלל בסכומים אלה. ברם, על רקע סכום המזונות הכולל, קשה בנסיבות העניין לראות בכל אלה – בלא שאנקוט עמדה ביחס לטענות המבקש לעניין צידקת ההחלטה – משום שינוי כה מפליג בפסק דינה של הערכאה הראשונה, המבסס עיוות דין משווע הפוגע במבקש פגיעה שאין לה תקנה.

אמנם, בתגובה שהגיש, טוען המבקש כי עיוות הדין נעשה לו כבר בפסק דין הערכאה הראשונה, וכי בית המשפט שלערעור העמיק את עיוות הדין האמור. ברם, אין בדברים אלה, אשר לא נטענו בבקשה המקורית ומהווים שינוי חזית ביחס לאותה בקשה, כדי לשנות מכך שעילת ההתערבות הנטענת על ידי המבקש בבית משפט זה אינה נוגעת לצידקת הכרעתה של הערכאה הראשונה, כי אם להתערבותו של בית המשפט המחוזי בהכרעתה. כאמור, קשה לקבל כי התערבות זו גרמה בנסיבות העניין לעיוות הדין החמור, אשר המבקש טוען לו.

סופם של דברים. הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. הסכום האמור ישא הפרשי רבית והצמדה מיום מתן החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.