בש"א 7521-22 בש"א 7521-22

1.לפניי בקשה "למען הזהירות" להארכת מועד להגשת הליך ערעורי.

2.הרקע לבקשה הוא הליך נזיקי שהתנהל בבית המשפט המחוזי, בגדרו ניתן פסק דין חלקי שהכריע בשאלת האחריות של המשיבות 1 ו-2 ולאחריו ניתן פסק דין (ביום 22.2.2022) שבו נקבעו עקרונות לחישוב גובה הנזק, על יסודם ניתן לחשב את הסכום המגיע למוסד לביטוח לאומי – הוא המבקש בהליך הנוכחי – בגין הקצבאות שהוא משלם לתלויים במנוח. לאחר שניתן פסק הדין הגישה המשיבה 2 ערעור, ובשלב מאוחר יותר הגישה המשיבה 1 ערעור משיב לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין). שני ערעורים אלה נדונים בגדרי ע"א 2901/22. להשלמת התמונה יצוין כי ע"א 2901/22 נקבע לדיון ליום 30.3.2023, והוגשו בו סיכומי הצדדים.

3.לאחר שהוגשו הערעורים כאמור לעיל, הגיש המבקש בקשה לבית המשפט קמא לאישור חישוב ומתן פסיקתה. ביום 11.7.2022 ניתנה בבית המשפט קמא פסיקתה הקובעת את הסכומים המדויקים שעל המשיבות 1 ו-2 לשלם למבקש. על פסיקתה זו מבקש המבקש להגיש הליך ערעורי.

4.המבקש טען בבקשתו כי הערעור מתייחס לפסיקתה, אך אפשר שיהיה מכוון גם כלפי פסק הדין מיום 22.2.2022. הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 9.11.2022 ואליה צורף הערעור שבכוונת המבקש להגיש. המבקש תמך טענתו במספר טעמים. הראשון, נטען כי הפסיקתה נוגעות לחישובים רבים וניואנסים שלגביהם בא כוח המבקש נדרש להתייעץ עם עורך הדין שטיפל בתיק ועזב את המשרד. שנית, נטען כי הואיל וממילא קיים הליך תלוי ועומד על פסק הדין המשלים אין מניעה להגיש את ההליך כעת. שלישית, נטען כי הבקשה מוגשת למען הזהירות בלבד, הואיל ולא הומצאה למבקש הודעה על הפקדת הערובה בע"א 2901/22, ולכן כלל לא ברור שחלף המועד להגשת ההליך הערעורי.

5.המשיבה 1 התנגדה לבקשה וטענה כי הפסיקתה לא עסקה בגובה הנזק, אלא רק בדיוק של החישובים ביחס לשיערוך וכדומה. כמו כן נטען כי המבקש לא הבהיר מדוע מניין הימים מתחיל בפסיקתה, וכי אף אם תתקבל עמדת המבקש לעניין זה, ממילא ההליך הערעורי מוגש באיחור. לבסוף נטען כי הטענות לעניין היעדר הידיעה באשר למועד הפקדת הערובה לא גובו בתצהיר.

המשיבה 2 התנגדה לבקשה אף היא וטענה כי ע"א 2901/22 בעיצומו, נקבעו מועדים להגשת סיכומים וחלקם אף הוגשו. עוד נטען כי היעתרות לבקשה תפגע באינטרס ההסתמכות שלה, שכן היא תידרש להיערך מחדש לערעור מתוך עמדת נחיתות. המשיבה 2 הוסיפה כי טענות למורכבות החישוב אינן עולות כדי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, וכי הפסיקתה לא יצרה את החיוב המהותי אלא פסק הדין, וזאת הואיל והפסיקתה היא פסיקתה משקפת. כמו כן נטען כי אפילו אם המועד להגשת הערעור ימנה מהמועד שבו ניתנה הפסיקתה, הרי שההליך הוגש באיחור. לבסוף נטען כי גם אם המבקש לא קיבל הודעה על הפקדת הערובה, הרי שביום 31.7.2022 ניתן צו לסיכומי טענות, ולכן במועד זה יכול היה המבקש להסיק שהערובה הופקדה; וגם אם יימנה המועד ממועד זה, הרי שהערעור הוגש באיחור.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. תחילה יוער כי בניגוד לנטען, לבקשה להארכת מועד צורף תצהיר. לגופם של דברים, מספר נימוקים תומכים בדחיית הבקשה.

ראשית, המבקש ציין בבקשתו כי היא מוגשת "למען הזהירות", הואיל ולטענתו טרם חלף המועד להגשת הליך ערעורי. המבקש לא הבהיר מתי לשיטתו החל או יחל המועד שממנו יש למנות את התקופה להגשת ההליך הערעורי. די בטעם זה כדי לדחות את הבקשה. אם המבקש סבור שהוא לא נדרש להארכת מועד, הרי שמדובר בבקשה תיאורטית (השוו: בש"א 7545/17 רו"ח ברדיצ'ב - נאמן נ' פויכטונגר (18.5.2021)).

7.שנית, המבקש לא הבהיר מה טיבו של ההליך הערעורי שבכוונתו להגיש ובאיזו מתכונת. כך, לא הובהר אם הכוונה היא לערעור משיב שיוגש בגדרי ע"א 2901/22 או ערעור עצמאי שיוגש בהתייחס לפסיקתה בלבד. בכותרת הערעור שצורף לבקשה להארכת מועד לא צוין כי הוא מוגש בהתאם לתקנה 137(ב), אך חרף האמור ההנמקה שפורטה בבקשה הנוכחית התייחסה לאי-המצאת ערובה, המהווה אחד הקריטריונים לקביעת המועד האחרון להגשת ערעור משיב. בהקשר זה יובהר כי ככל שהמבקש מבקש להגיש הליך ערעורי המתייחס לפסיקתה בלבד, הרי שנראה כי ניתן היה להגיש את הערעור עד ליום 6.11.2022 (והבקשה הנוכחית הוגשה ביום 9.11.2022). היעדר הבהרה בעניין זה מהווה טעם לדחיית הבקשה, ולוּ בשים לב לכך שלא ברור אם מדובר בהליך ערעורי שישפיע על מהלך הדיון בע"א 2901/22.

8.שלישית, הטעם שניתן בבקשה לעניין מורכבות החישוב וריבוי הניואנסים בגדרי הפסיקתה אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד כנדרש בתקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין. הטענה הועלתה בכלליות. כך, למשל, לא נטען כי מדובר בנושא חדש שלא נדון בעבר בפסיקה, או כי מדובר בהליך שיש בו נסיבות מיוחדות אשר מקרינות על מורכבות החישוב.

9.בנסיבות אלה, לא ראיתי להיעתר לבקשה. בשולי הדברים אוסיף כי שקלתי אם אין הצדקה להיעתר לבקשה, בהתחשב בכך שמתנהל הליך ערעורי על פסק הדין המשלים ועל כן, אפשר שהתייחסות כוללת לפסקי הדין ולהחלטות בית המשפט קמא תביא ליעילות דיונית. במקרה הנוכחי, בשים לב לכך שלא הובהר טיבו של ההליך הערעורי, ולנוכח העובדה שע"א 2901/22 מצוי בשלבים מתקדמים, לא מצאתי כי שיקול זה מטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה. זאת במיוחד בשים לב לעובדה שלא מצאתי שהטענה המרכזית בדרך מורכבות החישוב מהווה טעם מיוחד.

10.במכלול טעמים אלה, לא מצאתי להיעתר לבקשה. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 500 ש"ח לכל משיבה שהשיבה לבקשה (ובסך הכל 1,000 ש"ח).