בש"א 758/15 עוה"ד ברוך חכים בתפקידו כנאמן נ. כונס הנכסים הרשמי - ירושלים

1.

המבקש, נאמן על נכסיו של חייב בפשיטת רגל, עותר למתן ארכה להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.12.2014, בה הכריע בבקשה שהגיש לפסיקת שכר טרחה והוצאות, והורה כי היתרה שתיוותר בקופת הכינוס תחולק לנושים הלא מובטחים.

הבקשה הוגשה ביום 1.2.2015, וצוין בה כי הארכה נדרשת שכן המבקש הגיש בבית המשפט קמא בקשה למתן היתר להגשת ערעור על ההחלטה, בהתאם להוראת סעיף 125(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, וכי הבקשה נדחתה אמנם ביום 22.1.2015, אך המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה וזו טרם הוכרעה. מכאן הבקשה שבפניי למתן ארכה להגשת הערעור עד לעשרה ימים למן מועד החלטת בית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר או עד ליום 10.2.2015, לפי המאוחר.

עמדת המשיב 1, כונס הנכסים הרשמי, כפי שצוינה בגוף הבקשה וכן בתגובה שהגיש, היא כי ניתנת הסכמתו למתן ארכה עד ליום 10.2.2015 (מבלי שהתייחס לבקשה העיקרית, להארכת מועד עד עשרה ימים לאחר מתן החלטת בית המשפט קמא).

המשיבה 3 מצידה מתנגדת לבקשה. לטענתה סיכויי ההליך נמוכים ואינם מצדיקים מתן ארכה ועוד היא טוענת כי כלל לא נתונה למבקש זכות ערעור על ההחלטה, שכן מדובר ב"החלטה אחרת".

2.

אתמול, 10.2.2015, טרם מתן החלטה בבקשה פנה המבקש למזכירות בית המשפט וביקש להגיש הודעת ערעור ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה בדבר חלוקת הדיבידנד לנושים. בהודעת הערעור צוין כי זו מוגשת על בסיס הסכמתו של כונס הנכסים הרשמי למתן ארכה. כן ציין המבקש כי ביום 3.2.2015 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת האישור להגשת הערעור, אך ההליך מוגש על ידו חרף האמור תוך מימון הוצאות הערעור באופן אישי.

3.

קיים קושי בהתנהלותו המתוארת של המבקש, שכן ראוי היה כי יגיש הודעה מעדכנת בדבר החלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.2.2015 מיד עם הינתנה, על מנת לוודא שזו תעמוד בפניי טרם מתן החלטה בבקשה, וכמו כן, לא היה מקום לנסות ולהגיש את הודעת הערעור טרם שניתנה החלטה בבקשה להארכת מועד להגשתו, ומובן כי אין די בהסכמתו של הכונס כאמור. בנוסף, מהתנהלות המבקש ניתן ללמוד כי הוא עומד על הגשת הערעור ללא תלות בהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשת ההיתר, וכי לגישתו להחלטה השלכה אך לעניין הנשיאה בהוצאות, ועל כן קיימת אי בהירות מדוע לא הגיש את הודעת הערעור טרם מתן החלטה בבקשתו לעיון חוזר.

חרף האמור החלטתי להאריך את המועד להגשתו של הערעור.

בהקשר זה לקחתי בחשבון את העובדה שבקשת ההיתר הראשונה הוגשה על ידי המבקש ביום 22.1.2015 ובקשתו לעיון חוזר הוגשה למחרת היום, ביום 23.1.2015. דהיינו המבקש יידע את הצדדים בדבר כוונתו להגיש ערעור טרם חלוף המועד להגשתו וביום 1.2.2015 הוסיף והגיש את הבקשה שבכאן, וממילא לא נוצרה בשום שלב הסתמכות של הצדדים על סופיות ההחלטה. יצוין בהקשר זה כי על יסוד החומר שהוצג בפניי איני מוצאת לקבוע כי לא עומדת למערער זכות ערעור על ההחלטה, כטענת המשיבה 3, שכן נראה כי בית המשפט "סגר" בהחלטתו יחידה דיונית עצמאית (השוו בש"א 4440/14 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' נידר חברה לבנין ולפיתוח בע"מ (בהקפאת הליכים) (29.9.2014)). עוד יצוין כי אין מקום לקבל את טענת המשיבה 3 לפיה הסכמתו של כונס הנכסים הרשמי למתן ארכה אינה משקפת את עמדתו משניתנה שלא בידי בא-כוח הכונס בערכאה קמא.

בהינתן האמור לעיל, כמו גם בשים לב לכך שהשיהוי בהגשת ההליך נבע בעיקרו מהמתנתו של המבקש להחלטת בית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר, ונוכח ההסכמה שניתנה למבקש מראש על ידי כונס הנכסים הרשמי למתן ארכה עד ליום 10.2.2015, החלטתי שלא לחסום את דרכו של המבקש לבית משפט זה ולהאריך את המועד להגשת הערעור עד למועד ההגשה בפועל, 10.2.2015.

הבקשה מתקבלת אפוא. אין צו להוצאות.

המזכירות תפתח תיק ערעור, בו תתויק החלטה זו, ותעביר את הבקשה לעיכוב ביצוע לטיפול שופט.