בש"א 4440/14 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. נידר חברה לבנין ולפיתוח בע"מ (בהקפא

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט של חדלון פירעון מיום 11.5.2014. בגדר ההחלטה הכריע בית המשפט באשר לשכר טרחתם של המשיבים 2, שהינם הנאמנים אשר מונו למשיבה 1 (להלן: הנאמנים ), ושל המשיב 3, שהינו כונס הנכסים שמונה מטעמו של המבקש (להלן: כונס הנכסים ; שניהם יחד להלן: בעלי התפקיד ), וזאת בגין מילוי תפקידם בהליכי הקפאת ההליכים ומימוש נכסיה של המשיבה 1 (להלן: החברה ). בהחלטתו האמורה הכריע בית המשפט באשר לגובה שכר הטרחה אשר ישולם לבעלי התפקיד, ואף קבע מנגנון מסוים לקביעת הגורמים אשר יישאו בתשלום שכר הטרחה האמור. חלק מן המשיבים הביעו הסכמתם למתן הארכה, ואילו משיבים אחרים התנגדו לכך.

בטרם אדרש לבקשה להארכת מועד, אדון בטענת המשיבים 1-2 לפיה יש לסווג את החלטתה של הערכאה הדיונית כ"החלטה אחרת", כך שהדרך הדיונית הנכונה להשיג עליה הינה הגשתה של בקשת רשות ערעור . הכרעה זו רלוונטית הן לצורך בקשת הארכה שלפניי (בין היתר מאחר שיש בה כדי להשפיע על השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת השגה ערעורית אם לאו), והן ביחס לשני ערעורים נוספים אשר הוגשו על ההחלטה האמורה על ידי המשיב 3 (ע"א 4486/14) ועל ידי המשיב 8 (ע"א 4493/14). יצוין, כי כל יתר בעלי הדין אשר הגישו תגובה לבקשה סבורים כי נתונה זכות ערעור על ההחלטה.

לאחר ששקלתי בדבר ועיינתי בטענות הצדדים, סבורני כי יש לסווג את ההחלטה נשוא בקשה זו כ"פסק-דין", וממילא עומדת למבקש זכות ערעור עליה (בכפוף לקבלת ארכה להגשתו).

אכן, "לא פעם נפסק כי במקום שבו ניתנת החלטה המכריעה באופן סופי בהליך שעניינו פסיקת שכר טרחתו של כונס נכסים, דין ההחלטה כדין פסק-דין והערעור - בזכות" (רע"א 5432/10 עו"ד שגיב נ' עו"ד רוקח (10.10.2010), פיסקה 5; ראו גם, בע"מ 3390/04 גבאי נ' מורג , פ"ד נח(5) 913 (2004)). מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם הכלל שהשתרש זה מכבר בשיטתנו, לפיו כאשר בית משפט של חדלון פירעון מכריע במחלוקת מתוחמת שיש לראות בה משום "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה - ובכלל זה "יחידה דיונית" שעניינה שכר טרחתם של בעלי תפקיד - אזי ההכרעה המסיימת את העניין מבחינה מהותית תחשב כ"פסק דין" (רע"א 6146/13 אורורה פידליטי חברה לנאמנות בע"מ נ' עו"ד לדרמן (9.12.2013)). ואכן, אין למעשה מחלוקת כי החלטתו של בית משפט קמא הכריעה באופן סופי בשכר טרחתם של בעלי התפקיד (וראו גם סעיף 40 להחלטה). זאת ועוד, עיון בהחלטה מעלה בבירור כי מדובר ב"יחידה דיונית" נפרדת בגדרו של ההליך בבית המשפט של חדלון פירעון, אשר עסקה כל כולה בסוגיית שכר הטרחה של בעלי התפקיד.

לטענת המשיבים 1-2, הבקשה לפסיקת שכר טרחת הנאמנים הוגשה בהתאם לאמור בהסדר הנושים אשר אושר על ידי בית המשפט של חדלות פירעון ומעמדו כמעמד פסק דין. משכך, יש לראות בהחלטה שניתנה בעניין שכר הטרחה כהחלטה העוסקת בביצועו וביישומו של הסדר הנושים, והטפלה לו (לעניין טענה זו השוו גם, ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152 (1993)). אין בידי לקבל טענה זו. עניינו של הסדר הנושים כלל אינו קשור לשכר טרחתם של הנאמנים. העובדה שבהסדר הנושים נכללה התייחסות מסוימת לכך ששכר הטרחה של הנאמנים ישולם בהתאם להכרעת בית המשפט בבקשה אותה יגישו בעניין זה, אינה הופכת את החלטתו של בית המשפט להחלטה העוסקת ביישום ההסדר. דומה, כי המלאכותיות של טענה זו גלויה לעין. במאמר מוסגר אציין, כי החלטתו של בית המשפט עסקה לא רק בשכר טרחתם של הנאמנים אלא גם בשכר טרחתו של כונס הנכסים. עסקינן, איפוא, בהליך מובחן ונפרד אשר אינו עוסק בביצועו של הסדר הנושים אלא בקביעת שכר טרחתם של בעלי התפקיד, ובעניין זה בלבד , וממילא חל הכלל הנזכר לעיל לפיו אופן ההשגה הנכון על החלטה מעין זו הינו על דרך של ערעור בזכות. ודוק: בעובדה כי הבקשה בעניין שכר הטרחה הוגשה לאחר אישור הסדר הנושים, אין כדי לשנות ממסקנה זו (השוו, עניין גבאי לעיל; עניין שגיב לעיל).

ועתה לעניין הארכת המועד: דינה של בקשת הארכה להתקבל.

אין מחלוקת כי בקשת הארכה הוגשה בתוך המועד להגשת הערעור, וממילא לא יכולים היו המשיבים להסתמך על סופיותה של ההחלטה. המסקנה בדבר היעדר הסתמכות מקבלת משנה תוקף על רקע העובדה שממילא קיימים ערעורים תלויים ועומדים אשר הוגשו על ההחלטה בעניין שכר הטרחה, כמפורט לעיל.

לכך מצטרפת העובדה, כי הסברו של המבקש לצורך בארכה להגשת ערעור, אינו בלתי מבוסס. לטענת המבקש, אשר לא נסתרה על ידי המשיבים, קיים חוסר בהירות לעניין ההשלכה המעשית של המנגנון אשר נקבע בהחלטה לקביעת הגורמים שיישאו בשכר טרחתם של בעלי התפקיד. מנגנון זה מבוסס על משתנים שונים, ובראשו הסכום אשר יוותר בקופת ההקפאה לאחר חלוקת דיבידנדים מסוימים לפי הסדר הנושים. משכך, לא יכול היה המבקש לדעת, מתוך קריאת ההחלטה, האם יהיה עליו לשאת בחלק מסוים מתוך שכר הטרחה, או שמא התוצאה הינה כי תשלום מלוא שכר הטרחה יוטל על צדדים אחרים. המבקש ערך בירורים שונים על מנת לנסות וללבן סוגיה זו, לרבות מול הנאמנים, אך לא הצליח לגבש עמדתו עובר למועד הקצוב בדין להגשת ערעור. משכך, הגיש המבקש את הבקשה דנן, בגדרה עתר לארכה בת

כשלושה שבועות (אשר בסופה, ולאחר בירורים נוספים, הגיש את כתב הערעור בכפוף לקבלת הארכה). ודוק: מדובר בסיטואציה ייחודית אשר בה אין צד להליך יודע האם נפגע מהחלטתה של הערכאה הדיונית אם לאו, וממילא מתעורר מבחינתו קושי לכלכל את צעדיו בכל הנוגע להגשת הליך ערעורי. אף אם ייתכן שהמבקש יכול היה להתנהל אחרת ולהגיע לכלל החלטה לגבי הגשת הערעור בתוך המועד הקבוע בדין, הרי שבשים לב לקושי הייחודי אשר ניצב לפניו, כמו גם לכך שבקשת הארכה הוגשה בתוך המועד להגשת ערעור, כאמור לעיל - איני סבור כי ראוי לחסום את דרכו של המבקש להגשת הערעור.

שתי הערות לסיום: האחת , לא מצאתי ממש בטענה לפיה זכותו של המבקש להגיש ערעור "מוצתה" לאור העובדה שכונס הנכסים - אשר ייצג את המבקש בערכאה דלמטה - הגיש ערעור נפרד מטעמו; והשנייה , לא נעלמה מעיניי בקשתם של המשיבים 7-9 להגיש תגובה נוספת בגדר ההליך (תגובה לתשובת המבקש לתגובות המשיבים לבקשה), ואולם בנסיבות העניין לא ראיתי הצדקה לכך.

אשר על כן, בקשת הארכה מתקבלת. המזכירות תפתח הליך מתאים ותתייק בו את כתב הערעור אשר הוגש על ידי המבקש וכן את החלטתי זו. כמו כן, תתייק המזכירות את החלטתי זו אף בתיק הרשמים בע"א 4486/14 ובע"א 4493/14. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.