בש"א 7648-21 בש"א 7648-21

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שהוגשה כשנה לאחר חלוף המועד להגשת הערעור.

המבקשת, שהיא חברת אדריכלים ומתכנני ערים, טענה כי בשל מצבו הבריאותי של בעלי המבקשת נמנע ממנו להידרש להליך במועד. למעשה, הבקשה נשענה על מצבו של הבעלים של המבקשת, ופורטו בה בהרחבה גילו המבוגר, מצב הבריאותי וכן מגפת הקורונה והסגרים שנלוו לה. עוד נטען כי בת הזוג של בעלי המבקשת, שהיא גם שותפתו המקצועית, עסקה בתקופה זו בטיפול בו.

המשיב טען טענות במספר ראשים. ראשית, נטען כי המבקשת, שהיא חברה בע"מ, היא ישות משפטית נפרדת מבעליה, ומי שנטען שהוא בעליה אינו מחזיק במניותיה ואינו מנהל בה. עוד נטען כי המצהיר מטעם המבקשת לא נטל חלק משמעותי בהליך בבית המשפט קמא, אלא בת זוגו. שנית, המשיב טען כי בתקופה המדוברת המבקשת הייתה פעילה, לרבות בהליכים משפטיים שונים. שלישית, המשיב טען כי לאחר שניתן פסק הדין הצדדים חתמו על הסכם פשרה לפריסת התשלום לפי פסק הדין לתשלומים. לטענת המשיב, הסכם זה יצר אצל המשיב ציפייה לסופיות ההליכים ומהווה השתק פלוגתה כנגד הגשת הערעור. כמו כן, נטען לחוסר תום לב של המבקשת בכך שהיא לא הזכירה בבקשה את הסכם הפשרה בעצמה, כשבפועל היא פועלת על פיו ומבצעת את התשלומים כסדרם. רביעית, נטען כי מתן הארכת מועד בעת הנוכחית תפגע במשיב, ששכר ייעוץ משפטי סמוך לאחר שניתן פסק הדין כדי לשקול הגשת ערעור עליו, אולם לבסוף בחר להשלים עימו.

שני הצדדים גם טענו לסיכויי ההליך.

כידוע, לצורך הארכת מועד לנקיטת הליך, נדרשים טעמים מיוחדים. לאחר בחינת טענות הצדדים והמסמכים שצירפו, שוכנעתי כי יש לדחות את בקשת הארכת המועד מן הטעמים שלהלן.

ראשית, נתתי דעתי למצבו הבריאותי של המצהיר, שהוא מבעלי המבקשת. על יסוד המסמכים הרפואיים שצורפו לבקשה יש יסוד להנחה כי מצבו הבריאותי של המצהיר אינו מן המשופרים. עם זאת, נוכח מכלול נסיבות העניין, לא מצאתי שדי בכך כדי להיעתר לבקשה. גם בהנחה שהמצהיר לא יכול היה לפעול באופן מיטבי לבחינת הגשת הערעור סמוך לאחר שניתן פסק הדין, לא הובהר בבקשה מדוע פעולה כאמור לא ננקטה על ידי בת זוגו, שהיא גם שותפתו במבקשת, או על ידי בא כוחו – שייצג את המבקשת גם בהליך בבית המשפט קמא. לזאת יש להוסיף כי לא נטען שהמבקשת לא הייתה פעילה בשנה זו ופעילותה הופסקה. משכך, לא הובהר מדוע לא ניתן היה להגיש את הערעור.

שנית, המשיב טען כי לאחר שניתן פסק הדין הצדדים חתמו על הסכם פשרה לפריסת התשלום לפי פסק הדין. העובדה שעניין זה לא הועלה בבקשה מעורר קושי. מעבר לכך, יש ממש בטענת המשיב כי הסכם הפשרה (והתשלומים על פיו) יצרו אצלו ציפייה לסופיות ההליך. יש בחתימה על הסכם הפשרה מטעמה של המבקשת משום הצגת מצג של השלמה עם פסק הדין, ועל כן, הגשת הבקשה בחלוף פרק זמן ממושך ממועד מתן פסק הדין היא מוקשית.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כי עלה בידי המבקשת להוכיח שלא ניתן היה לפעול להגשת הערעור סמוך לאחר מתן פסק הדין. בנוסף, וזה העיקר, לא מצאתי שהמבקשת הוכיחה שנמנעה ממנה האפשרות להגיש בקשה להארכת מועד טרם חלף המועד להגשת הליך ערעורי, ועל יסוד הטענה לבעיות בריאותיות. בנוסף, לא מצאתי כי סיכויי הערעור הם כאלה שמטים את הכף לטובת היעתרות לבקשה. על כן, הבקשה להארכת המועד נדחית.

לפנים משורת הדין, ולאור הטענות למצב הבריאותי, מצאתי לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.