בש"א 7767/09 ז'אק מארי בורז'ה נ. משרד הביטחון-מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. פסק הדין ניתן ביום 3.6.09 ובו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיבה, מחמת התיישנות. פסק הדין הומצא למשרד ב"כ המערער ביום 21.6.09, אולם הבקשה הוגשה לבית משפט זה ביום 30.9.09, ובאיחור. טעמי הבקשה – היות המערער בצרפת וקשיי התקשורת והתרגום; ימי חג עיד אל פיטר; לחץ עבודה משרדי בשל עזיבת מנהלת המשרד וידיעת המשיב על הכוונה להגיש ערעור עוד מיום 21.6.09.

2.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, פסק הדין הומצא למערער לכל המאוחר ביום 17.6.09. מעבר לכך, לא נמצא "טעם מיוחד" בבקשה. אין יסוד לקשיי התקשורת והתרגום הנטענים, בוודאי שלא לאורך 3 החודשים שחלפו מאז פסק הדין. ימי החג היו שלושה במספר בלבד (20-23/9/09) וגם בטענה הכוללנית לעניין לחץ משרדי אין די. אשר להודעה על הכוונה לערער, הרי שזו באה בשלהי מכתב שלעניין אחר; ומכל מקום אין בכך די בכדי להצדיק האיחור. לבסוף נטען, כי לבקשה כלל לא צורף תצהיר על כל המשתמע מכך, ובכל מקרה סיכויי ההליך קלושים.

3.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, ובכלל זה בתגובה לתגובה (מיום 2.11.09), מסקנתי היא כי דין הבקשה להארכת המועד, להידחות. בפתח הדברים יצוין, כי בסופו של דבר תצהיר צורף והמערער מוכן להניח כי פסק הדין התקבל במשרדו ביום 17.6.09 (ויודגש כי אין בידי המערער ראיה אחרת להמצאה במועד מאוחר מזה). איחורו של המערער עומד על 13 ימים לפיכך. נדרש לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 "טעם מיוחד" לאיחור. כלום בא לפני "טעם מיוחד" מעין זה? תשובתי לשאלה הזו היא בשלילה. כחוט השני עוברת בטענות המערער ההנחה כי האיחור הינו פעוט ואין הוא עומד כנגד נימוקי הבקשה. אלא שיש ליתן משקל בבחינת טעמי האיחור לסך הזמן שחלף, לא רק מן המועד האחרון בדין להגשת ההליך, אלא למן מועד פסק הדין עצמו. יש לפיכך להבחין בין שאלת האיחור הנמדדת לפי המועדים שבדין; לבין טעמי האיחור, שלעניינם נכון הוא להתחשב במלוא הזמן שחלף, גם בימי פגרה, חג וכיוצא בזה. בבחינה זו, נתקלת טענת המערער בקושי. גם אם היה צורך בתרגום והסבר העניין ללקוח המצוי בצרפת; וגם אם חלו שינויים בהנהלת המשרד (בייחוד שאלו החלו כבר מחודש מאי 2009); ואפילו כללה התקופה 3 ימי חג, עדיין אין בכך כדי לעמוד כנגד העובדה הפשוטה שמיום 17.6.09 ועד למועד בו הוגשה הבקשה שלפני, חלפו כמעט שלושה חודשים ומחצה. מכאן, שגם אם היה בטיעונים השונים כדי להסביר איחור של מספר ימים – וספק אם איחור של 13 ימים – אין טעמים אלו מקבלים משקל מבוסס שעה שנבחנים אלו על רקע מלוא התקופה שחלפה למן פסק הדין. בכך יש גם כדי להחליש עד מאוד את טענת היעדר ההסתמכות של המשיב, שמבוססת על מכתב שנשלח למשיב ביום 21.6.09. לבסוף אוסיף, כי על פניו סיכויי ההליך אינם כאלו המצדיקים הארכת המועד.

4.

התוצאה היא, כי דין הבקשה להארכת המועד, להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.