בש"א 7768/05 חיים רוכוורגר חב' לבנין והשקעות בע''מ נ. פרויקט אורנים בע''מ

1.לפני שתי בקשות להארכת מועד. עניינו של ההליך שבכותרת בתביעה בגין הפרת התחייבויות חוזית בביצוע תוכנית בנייה מוסכמת. במהלך ההתדיינות בבית המשפט המחוזי נקבע כי המשיבות אכן ביצעו הפרות כאמור, ועליהן לאפשר לתקנן. על קביעה זו הוגש ערעור לבית משפט זה בטענה כי הסעד שנפסק אינו הסעד שבוקש. הערעור התקבל בחלקו, והתיק הושב לבית המשפט המחוזי לשם קביעה בשאלה אחת, היא שאלת הסעד. בהמשך קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 13.4.05, כי על המבקשת לשלם הוצאות משפט למשיבה. בשל החלטה זו הוגשה (ביום 15.8.05) בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי (בש"א 7768/05).

2.במקביל, הגישה המבקשת בקשה נוספת להארכת מועד (בש"א 10198/05, מיום 31.10.05). אורכה זו נתבקשה לשם הגשת ערעור על החלטת כב' הרשם ע' שחם (מיום 19.6.05). בהחלטה זו קבע כב' הרשם כי על המערערת לשלם למשיבות הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

3.שתי הבקשות מנומקות הלכה למעשה באותם נימוקים: כי בא כוחה של המבקשת הנו בא בימים, כי עבר תאונת דרכים קשה וכי טרם העמידה לעצמה פרקליטים חדשים. עוד נטען, כי טעם הערעור על שתי ההחלטות – הן זו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין המשלים והן זו של כב' הרשם שחם – מקורו בהחלטה של כב' השופט א' ריבלין בבש"א 2637/03 ממנו עולה לכאורה כי בכל מקרה יחוייבו המשיבות בסעד כלפי המבקשת וממילא לטענת המבקשת, נפלה שגגה בהחלטות השונות שניתנו לאחר מכן ובהן חויבה בהוצאות.

4.המשיבות מתנגדות לבקשות השונות. לטענתן, אין בתצהירו של בא כוח המבקשות (מנהל המבקשות, למעשה) כדי לקשור בין תאונת הדרכים שעבר ובין המחדלים בהגשת ההליכים לבית משפט זה. תאונת הדרכים הנטענת אירעה עוד במהלך הדיונים לפני בית המשפט המחוזי ולא היה בה בכדי למנוע מן המבקשת להמשיך בניהול ההליך ולהגיש בקשות שונות במסגרתו ואף לאחריו. זאת ועוד: המבקשת היתה מיצוגת לכל אורך ההליכים ולא ציינה אימתי שוחררו באי כוחה מן הייצוג, בייחוד שנוהלו עוד הליכים שונים על ידי באי כוח כאמור בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור לבית משפט זה.

5.לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין שתי הבקשות להארכת המועד – להידחות. יאמר מיד, לא מצאתי בנימוקיה של המבקשת בשתי הבקשות משום טעם מיוחד להארכת המועד. האיחור בהגשת ההליכים הוא ניכר, ובשים לב להיותה המבקשת מיוצגת במרבית ההליכים ובלא ביסוס מספיק של נבצרות מלפעול בשל טעמי הבריאות הנטענים, לא מצאתי מקום להארכת המועדים המבוקשת. ער אני להיותו של מנהל המבקשת בלתי מיוצג בעת הזו כמו גם לנסיבותיו האישיות אולם המשקל שיש ליתן לשיקולים אלו אינו יכול להיות מכריע בנסיבות מקרה זה כאמור. זאת ועוד: לא התרשמתי כי סיכויי ההליך טובים הם. המבקשת מבינה את החלטתו של כב' השופט ריבלין בבש"א 2637/03 הנזכרת כעומדת בסתירה לעצם חיובה בהוצאות הן בערכאה זו והן בבית המשפט המחוזי. לא מצאתי ממש בעמדה זו. בהחלטה הנזכרת דחה כב' השופט ריבלין ערעור על החלטת כב' הרשם אוקון שהחליט שלא להשיב את הערבון למשיבות עד להכרעת בית המשפט המחוזי שכן תוצאת ההליך בערעור כמו גם בבית המשפט המחוזי טרם הוכרעה. מכאן אין ללמוד את שלמדה המבקשת, לכאורה, ולפיו נקבע כי לא תחוב בהוצאות. גם הקביעה לפיה יכול ובכל מקרה יפסק סעד כנגד המשיבות מקורה הוא, כפי הנראה, בעובדה כי השאלה שעליה הוחזר התיק לערכאה הראשונה היתה שאלת הצדקת החיוב באכיפה תוך אפשרות כי יפסקו כנגד המשיבות סעדים אחרים. כך או כך, בטענה כי בהחלטת כב' השופט ריבלין נקבע כי דווקא המשיבות תחובנה בהוצאות לא מצאתי משום סיכוי מספק לערעור הן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי והן על החלטת כב' הרשם ע' שחם ומטעם זה, דין הבקשות להארכות המועד – להידחות. בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות כנגד המבקשת.