בש"א 7903/08 ג'יי קולר נ. הטלויזיה הישראלית,רשות השידור

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.פסק הדין, נשוא בקשה זו, ניתן במעמד הצדדים בתום דיון שהתקיים ביום 4.8.2008. ביום 16.9.2008 ביקש המבקש להגיש בקשה לקיום דיון נוסף. מאחר שחלפו למעלה מחמישה-עשר ימים ממתן פסק הדין, נדרש המבקש להארכת מועד. בבקשה להארכת מועד נטען כי המבקש חולה מאוד ואף פרקליטו, המטפל בתיק מזה שנים, חלה מאוד ולאחרונה חלה החמרה במצבו. על פי האמור בבקשה, רק ביום 15.9.2008 הצליח בא-כוח המבקש להיפגש עם מרשו, שהביע רצונו להגיש בקשה לדיון נוסף. משיבה 1 הודיעה כי היא מותירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט. משיבים 2-5 מתנגדים לבקשה. לטענתם, המבקש לא הצביע על "טעם מיוחד" להארכת מועד ובנוסף, אין כל בסיס לבקשה לקיים דיון נוסף, שעה שבפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה.

2.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, קובעת כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין. מועדי הפגרה אינם רלוונטיים לעניין, שכן ימי פגרה באים במניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף לבית משפט זה. עוד נקבע בתקנה זו, כי רשם רשאי להאריך את המועד, אם הראה המבקש טעם מיוחד לכך. דרישה זו אמנם דומה לדרישה הקיימת ברגיל בהליכים אזרחיים לביסוסו של טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אך בכל הנוגע למתן ארכה לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף, ננקטת גישה קפדנית ומצמצת (ראו, המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב (3) 699). אכן, יישומה של הדרישה לטעמים מיוחדים "נעשה באורח נוקשה יותר" מאשר במסגרת בקשה למתן ארכה לפי תקנה 528 לתקנות (בשג"צ 4623/00 חדד נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (לא פורסם, 3.10.2000); בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001); בש"א 8810/05 פרפרה נ' גולדו (לא פורסם, 25.12.2005)). גישה זו נובעת מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף, חריג במסכת ההתדיינות הרגילה. ייחודו של ההליך מקים צורך מוגבר להגן על ציפיות בעל הדין שכנגד ועל האינטרס הציבורי בדבר סופיות ההליכים.

3.

על רקע אמות מידה אלה, ובשים לב לגישה הקפדנית והמצמצמת הנהוגה בבקשות מסוג זה, איני סבורה כי ניתן להיעתר לבקשה. פסק הדין ניתן ביום 4.8.2008 במעמד הצדדים. הבקשה שלפניי הוגשה כחודש ומחצה לאחר מתן פסק הדין. מצבם הרפואי של המבקש ושל בא-כוח אינם יכולים, בנסיבות העניין, לבסס "טעם מיוחד" מוגבר, כנדרש לעניין דיון נוסף. באשר למבקש, לא הוצג כל תיעוד לגבי מחלתו ולא הוסבר כיצד מצבו הרפואי מנע ממנו לפעול לשם קידום ההליך. באשר לבא-כוח המבקש, מן התיעוד שהוצג אכן עולה כי בחודשים האחרונים מצבו הרפואי אינו מן המשופרים. לבקשה צורפו אישורים רפואיים לפיהם הומלצה לו מנוחה מיום 24.8.2008 עד ליום 1.9.2008 וכן במשך עשרה ימים נוספים בחודש ספטמבר 2008. אולם הבקשה אינה מבהירה די הצורך מדוע נבצר מבא-כוח המבקש להגיש את ההליך בתוך המועד הקבוע בדין, דהיינו עד ליום 19.8.2008. למעשה, לגבי תקופה זו לא הוצג תיעוד רפואי לפיו היה משובת מעבודה. לכל הפחות, היה על המבקש לפנות בתוך תקופה זו ולבקש ארכה להגשת ההליך בשלב מאוחר יותר, ולא להמתין כמעט חודש ימים עד לפנייה לבית המשפט. יתרה מכך, וזה העיקר בעיניי, לא מצאתי כי סיכויי ההליך מצדיקים העתרות לבקשה. עיון בפסק הדין מעלה כי לא נפסקה בו כל הלכה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה יש מקום להורות על קיומו של דיון נוסף. על כן, בהתאם לאמות המידה של סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סיכוייו של ההליך קלושים, וזאת בלשון המעטה.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.