בש"א 7927/03 הועדה המקומית לתכנון ולבניה , ירושלים נ. עמותת תלמוד תורה הכ

זוהי בקשה להארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן בתיק ע"א 6805/99. הבקשה והתצהיר המצורף לה מנומקים בכך שבאי כח המבקשת סברו בטעות כי פגרת בתי המשפט חלה גם על הגשתה של עתירה לדיון נוסף.

אף על פי שמדובר בטעות בחוק, הרי שאין מניעה גורפת להיעתר לבקשה מעין זו, וניתן להאריך את המועד להגשת העתירה אם אכן מוצדק הדבר בהתחשב בכלל הנסיבות (בש"א 6708/00, יוסף אהרון נגד אמנון אהרון , פ"ד נ"ד (4) 702).

פסק הדין נשוא הבקשה שבפני עניינו תביעות לפי סעיף 122 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, וביתר פירוט – מערך הזכויות והחובות שבין המועצה המקומית לבין בעלי חלקות בהן נעשים איחוד וחלוקה של מגרשים – הטוענים להפסד ולרווח כתוצאה מהסדר כזה. פסק הדין מגדיר את מעמדה של הרשות המקומית אל מול בעלי הקרקע, וקובע הלכה חדשה באשר לאופיה של זכותה של הועדה המקומית לתבוע תשלומי איזון, מועד תחילת מירוץ ההתיישנות בתביעה כזו, והוראות דיוניות שונות הנוגעות לתביעה. נראה, איפוא, כי לכאורה התמלאו במקרה זה דרישות תקנה 5 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, בדבר חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה.

עם זאת, חלוקים הצדדים באשר לקיומו של תנאי נוסף לקיומו של דיון נוסף: הכלל הוא כי הדיון הנוסף נועד "לא לשם מתן פתרון לשאלות הנושאות אופי תיאורטי בלבד ושהכרעתן לא תשפיע על זכויות בעל הדיו במשהו"

(זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 876). המשיבה בבקשה זו טוענת כי אין בבקשה לדיון נוסף משום ניסיון להפוך את תוצאות הערעור ככל שהוא נוגע לשאלות הנוגעות למישור היחסים שבין הצדדים להליכים אלו, שכן במישור זה שבין הועדה המקומית לבעל דין הטוען לפגיעה בו כתוצאה מהליכי איחוד וחלוקה ותובע תשלומי איזון, אין כל חידוש הלכה. ואילו במישור שבין הועדה המקומית בעלי חלקות אחרות שהיו חלק מתכנית האיחוד והחלוקה, הרי שמדובר בבקשה ל"חידוד" החלטת בית המשפט ולא לשינוי ההלכה שנפסקה, כך שההליך של דיון נוסף אינו ההליך הראוי במקרה זה.

לאחר שעיינתי בעתירה והטענות הצדדים החלטתי להיעתר לבקשה, ואלה נימוקי:

אמנם עיקרי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בערעור פועלים, לכאורה, לטובתה של המבקשת, ומאריכים את התקופה במהלכה רשאית היא לתבוע תשלומי איזון. אולם אין מדובר בקבלה גורפת של עמדת המבקשת, אשר אינה מותירה בידיה עילה לשינוי ההלכות שנקבעו. למעשה, טענתה המרכזית של מבקשת, אשר התקבלה בבית המשפט המחוזי, ולפיה יש לדחות את תביעת המשיבה בשל שיהוי בהגשתה, נדחתה בערעור, ובית המשפט העליון קבע כי אין מדובר בשיהוי המצדיק דחייתה של התביעה. אמנם בצד קביעה זו נקבע כי למבקשת עומדת זכות שיפוי כנגד צדדים שלישיים בגין תביעת המשיבה, אולם המבקשת, כפי שעולה מהעתירה שהיא מבקשת להגיש, סבורה כי המצב הנכון היה לדחות את התביעה שהוגשה נגדה, ולא להעמיד לרשותה מנגנוני שיפוי. טענות אלו ואחרות של המבקשת אינן בגדר "חידוד" גרידא של פסק הדין שניתן בערעור, ואיני מוצאת לנכון לשלול ממנה את האפשרות להעלותן, ודאי שלא במסגרת הדיון שבפני, המוגבל לבדיקת קיומם של סיכויים לכאורה לזכות בהליך.

זאת ועוד: המשיבה, על אף היותה במעמד של משיבה בעתירה לדיון נוסף ובדיון הנוסף, אם יתקיים, הרי למעשה אין היא נפגעת ממש כתוצאה מן ההליכים. מן האמור בעתירה עולה כי המבקשת אינה טוענת כנגד קביעות פסק הדין שבערעור ככל שהן נוגעות למשיבה, ומתמקדת במישור היחסים בינה ובין הצדדים האחרים להליכי האיחוד והחלוקה, אשר אינם נוטלים חלק בהליכים המשפטיים. אמנם יש להביא בחשבון כי בית המשפט אינו כבול לטענות בעלי הדין, וכי בסופו של דבר עלול פסק הדין שיינתן לקבוע קביעות שאינן נוחות למשיבה, אולם במאזן הכולל הסיכון בפניו עומדת המשיבה והאפשרות שתיפגע קטנות בהרבה מן הסיכון בו נתון בדרך כלל בעל דין בהליך.

הסיכון העיקרי במקרה זה חל על המבקשת, המעוניינת בהמשך ההליכים, וכן על אותם בעלי זכויות במקרקעין שאינם שותפים להליך. אמנם קיים קושי מסוים בקיום הדיון בלי נוכחותם של אותם נתבעים פוטנציאליים, אשר פסק הדין בדיון הנוסף עלול לחזק את תוקפו של פסק הדין שבערעור, אשר שינה לרעה את מצבם. אולם הקושי אינו גדול כאן יותר משהיה בערעור עצמו, ומכל מקום אין לדחות בגינו את הבקשה להארכת המועד.

נוכח כל האמור החלטתי לקבל את הבקשה להארכת המועד, בכפוף לכך שהמבקשת תשלם למשיבה, תוך 30 יום מהמצאת החלטה זו, הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪.