בש"א 795/10 הלל שחר נ. הפניקס הישראלי ,חב' לביטוח בע''מ

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בפתח תקווה מיום 6.12.2009. בפסק הדין, שהגיע לידי המבקש ביום 18.12.2009, נדחה ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בתביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים. נפסק כי טענות המבקש לפיהן מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין התפרצות מחלת הטרשת הנפוצה שהתגלתה אצלו לאחר התאונה לא הוכחו באמצעות חוות דעת רפואיות. בבקשה, שהוגשה על ידי אביו של המבקש ביום 31.1.2010, נטען כי המבקש סובל מנכות קשה, הוא זקוק ליווי צמוד לכל פעולה ולכל טיפול ובחודש האחרון נדרש ליווי אינטנסיבי לטיפול פיסיותרפי בבית חולים הדסה בירושלים, לשם הסיע אותו האב מהעיר נתניה. לטענת אביו של המבקש הוא לא הצליח להספיק לכתוב את הבקשה לרשות ערעור תוך שלושים ימים ולהגישה לבית המשפט. המשיבות מתנגדות לבקשה בעיקר על יסוד הטענה כי סיכויי הבקשה לרשות ערעור קלושים. המשיבות מוסיפות כי הבקשה אינה מציינת אירוע חריג ויוצא דופן אשר לא היה בשליטתו של המבקש ואשר מנע ממנו לפעול להגשת ההליך במועד.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובהחלטות של בתי המשפט דלמטה, באתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה להיעתר לבקשה. המועד להגשת בקשת רשות ערעור הינו שלושים ימים. הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הדבר נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון, בהגנה על הוודאות המשפטית והתקינות הדיונית וכן הצורך בהצבת גבול להתמשכותם של הליכים. על רקע זה, הארכת המועד מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). טעמים כאמור קשורים, על פי רוב, בנסיבות חיצוניות ובאירועים בלתי צפויים, שאינם בשליטת המבקש.

במקרה דנן אמנם ניתן להניח כי הטיפול במבקש והצורך ללוותו לטיפולים רפואיים גוזל מאביו זמן רב. אולם לא שוכנעתי כי כתוצאה מכך נבצר מאביו של המבקש להגיש את ההליך במועד, ולמצער לבקש ארכה להגישו במועד מאוחר יותר. בהעדר פנייה לבית המשפט (או למשיבות) בתוך המועד הקבוע בחוק להגשת ההליך רשאיות היו המשיבות להניח כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הפך חלוט וכי לא יידרשו עוד להתדיינות בעניין. לכך יש להוסיף כי מעיון בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום ספק רב בעיני אם ההליך מגלה עילה לדיון ערעורי ב"גלגול שלישי". כידוע, רשות לדיון בגלגול שלישי ניתנת במשורה, והיא מוגבלת למקרים בהם עולה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית. המבקש אמנם טוען כי המקרה עונה על קריטריון זה, אך לכאורה נראה כי למעשה הוא תוקף ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.