פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
7963/11 - א'
בפני:
כבוד הרשם
גיא שני
המבקשת:
1. בתיה לבל
2. צבי לבל
נ ג ד
המשיב:
בנק לאומי למשכנתאות בע''מ
בקשה להארכת מועד
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט י' שינמן), שבו נדחתה תביעה שהגישו המבקשים למתן פסק-דין המצהיר כי המשיבים נקטו פעולות הטיה, תרמית וזיוף בגדרי הליך הוצאה לפועל, והמורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל ועל ביטולו של צו פינוי.
פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 23.8.2011, והומצא למבקשים בתאריך 28.8.2011. משמעות הדבר היא כי המועד להגשת הערעור חל ביום 27.10.2011. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 30.10.2011; המבקשים עותרים למתן ארכה של 30 ימים להגשת הערעור.
לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים באתי לכלל מסקנה כי אין מקום למתן הארכה המבוקשת.
המועד להגשת ערעור בזכות על פסק-דין קבוע בחיקוק. בענייננו, המועד להגשת הערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי היה תוך 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן: התקנות ). הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. הקפדה על קיום המועדים תורמת להגשמת מטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך; היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין; היא הכרחית לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו-גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי-הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם (ראו למשל
בש"א 1264/00
אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (לא פורסם, 4.4.2000)). לפי תקנה 528 ל תקנות , שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד שנקבע בחיקוק – ובכלל זה המועד להגשת ערעור – אולם זאת רק בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". ככלל, הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין .
בענייננו, בבקשה מתוארים באריכות – ובלשון קשה – פרטים מתוך סכסוך משפטי הנמשך שנים ארוכות, ואף מובאים בבקשה ציטוטים מתוך עצומה לממשלת ישראל. אולם, השאלה העיקרית הצריכה להכרעה בבקשה שלפניי היא מדוע לא הוגש ההליך במועד, וביתר דיוק: האם הוצג לכך "טעם מיוחד". לאחר שקראתי בעיון את הבקשה, לא מצאתי הסבר ברור ומשכנע לאיחור בהגשת ההליך. בבקשה נטען כי המבקשת 1 הייתה חולה "ולא יכולתי להיפגש עם עו"ד שריג [בא כוח המבקשים בבית המשפט קמא – ג' ש']", אולם מבלי לפרט את תוכן התיעוד הרפואי שצורף לבקשה (המתייחס למספר ימים בתוך התקופה הרלוונטית), אין בו כלל-וכלל כדי להסביר מדוע לא נערכו המבקשים או מי מהם להגשת הליך במועד במשך כל התקופה מאז שניתן פסק-הדין. הדברים יפים גם לגבי הטענה הכללית בדבר מתחים ולחצים. טענה נוספת בבקשה היא שעורך-הדין שריג ניסה לקבוע "איתם פגישה כדי למנוע המשך הליכים מיותרים", אך טענה זו אינה ברורה ומכל מקום אינה מקימה טעם מיוחד למתן ארכה.
הנה כי-כן, המבקשים לא הציגו בבקשתם (שאף לא נתמכה בתצהיר) "טעם מיוחד" למתן ארכה; ויודגש כי אף הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שחלף המועד הקבוע בדין, ומבוקש בה פרק זמן נוסף של 30 ימים, ללא הסבר המניח את הדעת. במצב דברים זה, גובר משקלו של השיקול בדבר סופיות ההליך. עוד אציין כי לאחר עיון בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, המושתת הן על נימוקי-סף הן על נימוקים לגוף העניין, באתי למסקנה כי המשֹוכה הניצבת אל-מול המבקשים בערעור עצמו גבוהה ביותר, ועל כן אין בסיכוייו הלכאוריים של ההליך כדי להצדיק היענות לבקשת הארכה.
אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, יישאו המבקשים בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בשיעור של 1,500 ₪.
ניתנה היום, י"ז בחשוון תשע"ב (14.11.2011).
גיא שני
ר ש ם