בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ. דוד וענונו

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.1.00, ואשר לפיו חויבה המבקשת בתשלום פיצויים עיתיים בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב בתאונת דרכים.

ביום 1.2.00 הגישה המבקשת לבית המשפט קמא בקשה לתיקון טעויות סופר, אשר לטענתה נפלו בפסק הדין. בין היתר, טענה המבקשת בבקשה זו, כי בית המשפט לא קבע שחלק מהתשלום העתי הנוגע להוצאות המותנות בחייו של המשיב, ייפסק מן המועד בו ילך המשיב לעולמו. כן טענה בבקשה זו לעניין ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצוי בגין הפסד הפנסיה העתידי.

הבקשה שבפני הוגשה ביום 16.2.00, כאשר במועד הגשת הבקשה טרם ניתנה החלטה בבקשה לתיקון טעות סופר שהוגשה על ידי המבקשת.

טוענת המבקשת, כי אם בקשת התיקון שהגישה תתקבל במלואה, קיים סיכוי סביר שלא תגיש ערעור על פסק הדין. מאידך, אם בקשתה לתיקון טעויות סופר תדחה, כי אז תגיש ערעור הן בנושאים שבהם נפלו טעויות סופר, והן בנושאים אחרים הכלולים בפסק הדין.

לטענת המבקשת, קיים ספק בשאלה האם הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, הקובעת כי מניין ימי הערעור חלה ממועד ההחלטה בבקשת התיקון, חלה גם במקרה בו נדחתה בקשת התיקון.

לאור העובדה שהמבקשת אינה יכולה לדעת מה יוחלט בבקשת התיקון, הרי שקיים ספק בשאלה אם במקרה בו תדחה בקשת התיקון, תוכל לממש את כוונתה להגיש ערעור על פסק הדין.

מאידך, אם המבקשת תגיש את ערעורה כעת, ולאחר מכן תתקבל בקשתה לתיקון טעות סופר, הרי יתייתר הצורך בהגשת הערעור בשאלות הקשורות לטעויות הסופר שנפלו, ויתכן שהמבקשת תוותר על הגשת הערעור בנושאים האחרים.

לפיכך מבקשת היא, כי יוארך לה המועד להגשת ערעור עד עשרה ימים לאחר שתינתן החלטת בית המשפט קמא בבקשת התיקון.

המשיב מתנגד לבקשה. ראשית, טוען הוא כי הבקשה לתיקון טעות סופר הוגשה בחלוף המועד הקבוע לכך בחוק. לטענתו, אם היתה מוגשת בקשה בזמן והמבקשת היתה דואגת כי תינתן החלטה במועד הקבוע בחוק, דהיינו: תוך עשרים ואחד יום ממועד מתן פסק הדין, הרי היתה נותרת למבקשת תקופה של עשרים וחמשה יום, בה היתה יכלה להגיש ערעור על פסק הדין.

כמו כן, חולק המשיב על טענת המבקשת כי קיים ספק לגבי ההלכה המאריכה את המועד להגשת ערעור במקרה בו נדחתה בקשת התיקון. לטענתו במקרה כזה מניין הימים יחל ממועד מתן פסק הדין.

עוד טוען המשיב, כי הגשת בקשה לתיקן טעות סופר אינה יכולה להיות בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד, שכן אחרת יוכל בעל דין "להרוויח זמן" להגשת ערעור על ידי הגשת בקשה לתיקון טעות סופר.

יצוין, כי ביום 15.3.00 ניתנה על ידי בית המשפט קמא החלטה הדוחה את הבקשה לתיקון טעות סופר, וביום 19.3.00 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין, אך הערעור לא התקבל לרישום מן הטעם שחלף המועד להגשתו.

אקדים ואומר, כי צודק המשיב בטענתו לפיה במקרה בו נדחתה בקשה לתיקון טעות סופר, הרי שמניין הימים להגשת מועד הערעור על פסק הדין נמנה מיום מתן פסק הדין ולא ממועד מתן ההחלטה בבקשת התיקון.

נפסק, כי סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, המשנה את המועד להגשת הערעור, חל רק במקום בו תוקנו פסק הדין או ההחלטה האחרת, שאז יראו את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת. לעומת זאת, אם נדחתה הבקשה לתיקון, מניין הימים להגשת הערעור חל מיום מתן פסק הדין (ע"א 332/93, חסן אבו-האני נגד מדינת ישראל , פד"י מח(1) 286; בש"א 282/90, לוי מסעוד נגד לוי שולה , פד"י מד(4) 212).

אשר על כן, בדין נהגה המבקשת משהגישה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, שכן אחרת היתה מחמיצה את המועד להגשתו.

המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק וככזה דרושים טעמים מיוחדים שיירשמו על מנת להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-).

האם במקרה זה הוכח קיומו של טעם מיוחד?

סבורה אני כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב.

ראשית, המבקשת הגישה את הבקשה להארכת המועד בטרם חלף המועד להגשת הערעור על פסק הדין, ונפסק לא פעם כי אף שעובדה זו כשלעצמה אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד, הרי שיש בה יחד עם טעמים אחרים להוות טעם מיוחד (ב"ש 34/70, אבו שמסייה נגד אלרעין ואח' , פד"י כד(1) 307; בש"א 6183/97, אמנון אזערי נגד מועש בע"מ , תקדין עליון 97(4) 640).

טעמה של הלכה זו נעוץ בכך שהדרישה לקיומו של טעם מיוחד כתנאי להארכת מועד להגשת ערעור נובעת מכך שעם חלוף תקופת הערעור קונה המשיב לעצמו "חסינות" מפני תקיפת פסק הדין והמשך הליכים, ודרושים נימוקים כבדי משקל כדי לגבור על חסינות זו. ברם, אותה חסינות אינה עומדת במלוא תוקפה כאשר המשיב מודע לכוונתו של הצד שכנגד לערער על פסק הדין.

"בנסיבות אלה ניתן לומר כי האינטרס של המשיבה, שלא להיות מוטרדת יותר בהליכים, לא החל להתגבש, הכוונה לערער 'ריחפה בחלל' ומנעה מן המשיבה לראות בפסק הדין סוף פסוק" (בש"א 3553/95, ורדה ווהבה נגד שאלתיאל טסה , תקדין עליון 95(3) 179).

שנית, בקשת המבקשת להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין נועדה לחסוך בפתיחת הליך, שיתכן והיה מתברר כמיותר, שכן אילו היתה מתקבלת הבקשה לתיקון, המבקשת היתה נמנעת מלהגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט.

השיקול של הימנעות מנקיטת הליכים מיותרים הוא שיקול ראוי ולכן יש לראות בו טעם להארכת מועד בהצטרפו לעובדה שהבקשה הוגשה לפני שחלף המועד להגשת הערעור.

החשש שמעלה המשיב לפיו ניתן יהיה להאריך מועד כדבר שבשגרה על ידי הגשת בקשה לרשות לערער אינו חשש ממשי, שכן הדבר מצריך הליך נוסף, ובעלי דין ככלל נמנעים מהגשת הליכי סרק שכן הם יכולים להיות מחויבים בגינם בהוצאות. בנוסף, כיון שהמועד להגשת ערעור במקרה שבקשה לתיקון פסק דין נדחית, הוא ממועד מתן פסק הדין, עדיין נדרשת בקשה להארכת מועד התלויה בטעם מיוחד וזו לא ניתנת כדבר שבשגרה.

באשר לטענת המשיב, כי יש לדחות את הבקשה משום שהמבקשת לא הגישה את בקשתה לתיקון טעות סופר במועדים הקבועים לכך בחוק, הרי שטענה זו מקומה בבית המשפט קמא, אשר דן בבקשת התיקון ולא במסגרת הבקשה שבפני.

לאור האמור, הבקשה מתקבלת.

הערעור שהוגש על ידי המבקשת יתקבל לרישום.

אין צו להוצאות.