בש"א 8050/06 פלוני נ. פלוני

זהו ערעור על החלטת כבוד הרשמת ש' ליבוביץ שעניינה בקשת המערערת לפטור אותה מהפקדת עירבון במסגרת הליך בקשת רשות ערעור שהגישה לבית-משפט זה.

בהחלטתה קבעה כבוד הרשמת, כי על אף מצבה הכלכלי הקשה של המערערת – עליו אין חולק – ועל אף החלטה קודמת לפטור את המבקשת מאגרה , אין לפטור את המבקשת מהפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבות, אלא יש להעמיד את סכום הערבון על סך של 6,000 ש"ח. כבוד הרשמת ביססה את החלטתה על ההלכה, לפיה לעניין מתן פטור מהחובה להפקיד ערבון,

אין די בדלות כלכלית ויש לאמוד גם את סיכויי ההליך; ועל קביעתה המסתברת כי על פני הדברים – סיכויי ההליך אינם טובים. יחד עם זאת, בקביעת גובה הערבון, נתנה כבוד הרשמת את דעתה למצבה הכלכלי של המערערת ולגובה ההוצאות שבהן חויבה בפסק-דינו של בית-משפט קמא.

בערעור, טוענת בשם המערערת אמה, שהיא אף האפוטרופסית שלה, ללא ייצוג. המערערת עומדת שוב על מצבה הכלכלי הקשה, ומעלה מספר טענות. ראשית, טוענת המערערת כי לאור קבלת הפטור מתשלום אגרה יש לפטור אותה אף מהפקדת ערבון. טענה זו מבקשת המערערת לחזק בעובדה שבהליך המקורי הוכרה זכאותה לסיוע משפטי. שנית, המערערת מעלה את הטענה כי חיובה להפקיד ערבון חוסם בפניה הלכה למעשה את האפשרות לדיון ענייני במקרה. שלישית, טוענת המערערת לפגיעה בזכותה החוקתית לגישה לערכאות על רקע דלותה הכלכלית. לבסוף, מלינה המערערת על כך שקביעת סיכויי הערעור לצרכי הדיון בעירבון עוד בטרם נידון המקרה מהותית בבית-המשפט חוסמת אף היא את זכותה להיכנס בשערי בית-המשפט. המשיבים, מצדם, סבורים כי אין להתערב בהחלטתה של כבוד הרשמת.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

בטיעוניה מבקשת המערערת לקשור בין מתן פטור מהפקדת עירבון לבין מתן פטור מאגרה והכרה בזכאות לסיוע משפטי על פי חוק הסיוע המשפטי, תשל"ב-1972 (להלן: חוק הסיוע המשפטי ), אף שעל פי דין הדברים אינם קשורים בטבורם. תקנה 432(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שעניינה "פטור מחובת ערבות" מתייחסת לסמכות בית-המשפט לפטור בעל-דין מהפקדת ערבון בזו הלשון:

החליט הרשם, לפי בקשת המערער, לדחות את תשלומה של אגרת הערעור, כולה או מקצתה, ישקול אם אין זה מן הצדק לפטור את המערער מחובת ערבון לכל הוצאות הערעור או למקצתן, לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להשמיע דברו בענין זה, ולא יינתן הפטור אם הראה המשיב טעם מספיק לכך.

בית-משפט זה כבר פסק פעמים רבות בעבר כי לא דין פטור מאגרה כדין פטור מערבון, בקובעו כי

מלשון התקנה ניכר ומשתמע כי קיים שוני משמעותי ומהותי בשיקולים שצריכים להנחות את הרשם בבואו להחליט על דבר הפטור, בין אלה אשר די בהם לפטור מתשלום אגרה לבין אלה הצריכים להתקיים כדי לפטור מהפקדת ערבון. שהרי, הפטור מאגרה הוא בראש וראשונה עניין שבין המערער, המבקש לפתוח בפניו את שערי ערכאת הערעור, ולאפשר לו לנצל את זכותו לערער בלא לשלם את האגרה - לבין המדינה... שונה המצב ככל שמ דובר בהפקדת ערבון, אשר נועד לא לפתיחת שערי ערכאת הערעור בפני המערער, אלא להבטחת המשיבים, המוטרדים לדיון נוסף בפני ערכאת הערעור, שאם הערעור יידחה לא יצאו נפסדים בשל חוסר יכולתם לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתם, אם ייפסקו, לכשהערעור יידחה, וזאת על שום שהמערער הופטר מהפקדת ערבון.

(בש"א 329/90 יונה אברך נ' אשר גרוגר , פ"ד מד(2) 383 (1990))

לאור הדין וההלכה, אין אנו רואים מקום להתערב בשיקול דעתה של הרשמת, הן לעניין עצם הפקדת הערבון והן לעניין קביעת גובהו. החלטתה של כבוד הרשמת נשענת על מכלול השיקולים שלעניין, ומתייחסת ישירות לטיעונה המרכזי של המערערת – הוא הטיעון בדבר מצוקתה הכלכלית. שיקול דעתה של כבוד הרשמת לעניין זה הנו רחב, נימוקיה מקובלים עלינו והחלטתה בכללותה משקפת איזון ראוי בין זכות הגישה לערכאות לבין הצורך להבטיח את זכותם של המשיבים במידה ויפסקו הוצאות לזכותם. גם העובדה שהוכרה זכאותה של המערערת לסיוע משפטי בערכאה הקודמת, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו.

לאור האמור, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.