בש"א 8234/01 אברהם מישאלי נ. יהודה יזדי

בפניי בקשה להארכת מועד. הבקשה הובאה בפניי ביום 20.1.02, לאחר המתנה לתגובת משיב 4, אשר לא הומצאה. לפיכך, ניתנת החלטתי רק עתה.

1.הבקשה שבפניי הוגשה ביום 23.10.01. פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 31.7.01, בבית המשפט המחוזי בירושלים. עניינה של התובענה בבית משפט קמא בזכויות בחנות שבשוק מחנה יהודה. המבקשים עתרו לבית המשפט בתביעה לקבוע כי החנות שייכת להם ולמשיב 1 בחלקים שווים, וכי יש לרשמה כך אצל רשם המקרקעין. כן ביקשו כי בית המשפט יבטל העברת זכויות שנעשתה במירמה, לטענתם, על שם המשיב 2 בבית המשפט המחוזי.

על פי תיאור התובענה העיקרית שבבית משפט קמא, טוענים בה המבקשים למירמה מצד המשיב 1, אשר איפשרה למשיב זה לבצע העברת זכויות של חנות ולהבריח את הנכס האמור מידי המבקשים, הם שותפיו של משיב. בפסק הדין, דחה בית המשפט המחוזי תובענה שהוגשה על ידי המבקשים כנגד המשיב. דחיית התובענה היתה מטעמים של מעשה בית דין שבין המבקשים לבין המשיב 1. ביחס לשאר המשיבים שבהליך העיקרי, נותרה התובענה על עומדה.

2.בבקשה שבפניי נטען, כי נוכח העובדה ששאר השותפים במעשה המירמה נותרו כמשיבים בהליך שבבית משפט קמא, באשר לגביהם אין קביעה בדבר מעשה בי דין, הרי שעדיין פתוחה הדרך בפני בית משפט קמא לקבוע כי אמנם היתה מירמה, כנטען, ולבטל את המעשה הנגוע במירמה. אם כך יקרה, עשוי הערעור על פסק דינו של בית המשפט מיום 15.7.01 להתייתר. בשל כך, מתבקשת הארכת מועד להגשת הערעור האמור לחצי שנה לפחות, וזאת על מנת לבחון האם אמנם ערעור זה יתייתר אם לאו.

המשיבים מתנגדים לבקשה שבפניי. הם טוענים, כי קיומו של הליך בבית משפט קמא אינו מהווה טעם מיוחד לצורך הארכת מועד להגשת הליך לבית משפט זה. המשיב 1 טוען באופן מיוחד, כי נתהפכו למבקשים היוצרות. לטענתו, הסעד המבוקש, אם יתקבל ערעור מאת המבקשים, יהא החזרתו של המשיב 1 להליך בבית משפט קמא. סעד זה לא יהא מעשי אם בינתיים יתקדם ההליך בבית משפט קמא. מכאן, כי אם המבקשים מעוניינים למצות את זכות הערעור שלהן, עליהם לסיים תחילה את הליך הערעור, תוך עיכוב ההליך בבית משפט קמא. שאם לא כן, מה טעם יהא בקבלת הערעור, אם בינתיים יתנהל (ואולי אף יסתיים) ההליך בבית המשפט המחוזי בלא המשיב 1?

3.הארכת מועד להגשת ערעור טעונה טעם מיוחד, באשר מועד זה קבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). במצבים מסויימים, נמצא טעם מיוחד כאמור כאשר מוגשת בקשת ארכה בתוך מסגרת המועדים הקבועה בדין, שתכליתה הוא מיצוי הליך בערכאה אחרת, אשר תוצאתו עשוייה לייתר את הליך הערעור (ראו, לעניין זה בש"א 7464/95 השקעות דיסקונט בע"מ נ' ישקר בע"מ

דינים עליון מא 644; בש"א 356/89

בריק נ'

בנק אוצר החייל , פ"ד מ"ג(4) 22, בעמוד 26).

הגיונן של החלטות אלה, ואחרות באותו קו, נעוץ בשיקולים של יעילות הדיון. במקרים שנדונו באותן החלטות, ההצדקה למתן ארכה היתה טמונה בחיסכון אפשרי של הליכים ומשאבים, לטובת כל בעלי הדין ובית המשפט.

עיון בבקשה שבפניי מגלה, כי מרכיב זה נעדר ממנה. אכן, המבקשים טוענים כי אם ייעתר בית המשפט המחוזי לתובענתם, ייחסך מהם הצורך בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לרווחת כל הנוגעים בדבר. ברם, אם אעתר לבקשה שבפניי, והתובענה תידחה – ובשלב זה, זו אפשרות אשר עליי להביא בחשבון – מתן ארכה כעת יביא לכך שבירורו של הערעור על דחיית ההליך העיקרי כנגד המשיב יחל רק אחרי סיום ההליכים בתובענה בבית המשפט המחוזי. אם ערעור זה יתקבל, פירוש הדבר עלול להיות החזרתו של המשיב להליך שבבית המשפט המחוזי, וניהול הליך נוסף בבית המשפט המחוזי, הפעם בין המבקשים לבין משיב 1.

תוצאה אפשרית זו מלמדת, כי לצד תועלת אפשרית, טמון בבקשה שבפניי, בה בעת, גם פוטנציאל לסרבול דיוני ואף לכפל הליכים באותו עניין עצמו. במצב זה, אני סבור כי לא הובא טעם מספיק למתן הארכה המבוקשת, ומה גם שבפי המבקשים אין מענה ממשי לקושי זה.

לפיכך, דין הבקשה להידחות. נוכח הגשת הבקשה שבפניי בתוך תקופת המועדים להגשת ערעור, אני מאפשר למבקשים להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 23.10.01, בתוך 15 ימים מקבלת החלטה זו.

אשר להוצאות. נוכח אי הבהירות בכל הנוגע למעמדו של מבקש 2, ישא מבקש 1 בהוצאות המשיב 1, לרבות שכר טירחת עורך דין, בסך 2,000 ₪, וכן בהוצאות משיבים 3 ו-5 בסך 500 ₪ כל אחד. סכומים אלה יישאו מע"מ כדין, וכן הפרשי הצמדה ורבית מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.