בש"א 8274/06 יורשי עיזבון המנוח עלי רשידי ז"ל נ. נכסי הלכה בע"מ

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.ההליך נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.9.06 אשר במסגרתה נמחקה תובענה שהגיש המשיב 1 נגד עלי רשידי, שהלך לעולמו

(להלן: המנוח) . בית המשפט הוסיף וקבע כדלקמן:

"ב"כ התובעת יודיע עד לישיבה הבאה האם הוא מבקש לתקן את התביעה ולתבוע את היורשים, ואם תוגש בקשה כזו – היא תידון בהתאם לנסיבותיה. בשלב זה, אין צו להוצאות."

הבקשה שלפני הוגשה ביום 11.10.06 מטעם יורשיו בכוח של המנוח המיוצגים על ידי עורך הדין שייצג את המנוח בהליך שהתנהל בבית משפט קמא. התביעה בבית משפט קמא נסובה על דרישת המשיבה 1 לאכיפת הסכם מכר מיום 21.6.87 והמנוח נתבע מכוח היותו המוהתלי (הבעלים הרשום) של בית הקברות. לטענת המבקשים, בתיק התנהלו דיונים רבים והוגשו בקשות רבות במשך שנים, ולפי הנטען, המנוח ובא כוחו הוטרדו שנים שלא לצורך. עוד נטען כי המנוח נפטר לפני כשלוש שנים ולא הותיר אחריו צוואה וכי המשיבה 1 סרבה לשחרר את בא כוחו מהדיונים. לפי הנטען בבקשה, בא כוחו של המנוח פנה ליורשי המנוח על מנת שיגישו בקשה לצו ירושה וזאת כדי לאפשר להם לתבוע את שכר הטרחה בתיק. לטענתם, סיכויי ההליך טובים שכן בית משפט קמא לא פסק למנוח הוצאות למרות שמדובר במקרה קיצוני בו הטיפול בתיק נמשך 15 שנה. בא כוח המבקשים מבהיר כי מאחר שיורשי המנוח הם הבאים בנעלי המנוח, יש להמתין עד לקבלת צו ירושה לצורך הגשת ערעור. לפיכך בקשתו היא כי המועד להגשת ערעור יוארך עד 30 יום לאחר שיתקבל צו ירושה. המשיבה 1 מתנגדת לבקשה. המשיב 2 מותיר את ההחלטה לשקול דעת בית המשפט אולם העיר כי לדעתו, נוכח החלטת בית משפט קמא, הבקשה מיותרת.

2.לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא ובתגובות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הארכת מועד להגשת ערעור טעונה "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). הצורך בחילופי בעלי דין עשוי לשמש במקרים המתאימים טעם מיוחד להארכת מועד. ברם בנסיבות העניין לא מצאתי כי סיכויי ההליך מצדיקים היעתרות לבקשה. מהחלטת בית המשפט עולה באופן מפורש כי שאלת ההוצאות טרם נדונה לגופה. בית המשפט קמא אפשר בהחלטתו למשיבה 1 לתקן את כתב התביעה כך שיורשי המנוח יבואו בנעליו. במצב דברים זה, ברי שעד שהתמונה לא תתבהר בנוגע להמשך התביעה כלפי יורשי המנוח, לא מצא בית המשפט קמא טעם לדון בשאלת חיובה של המשיבה 1 בהוצאות. אוסיף, שיש ממש בטענת המשיב 2, כי אם יאפשר בית המשפט קמא למשיבה 1 לצרף את יורשיו של המנוח כנתבעים, אזי סוגיית ההוצאות תידון בתום ההליך. אם לא תוגש בקשה כאמור או אם בית המשפט קמא ידחה אותה, תבשיל העת לדון בחיובה של המשיבה 1 בהוצאות. בהעדר החלטה בעניין ההוצאות, טרם בשלה העת להגשת ערעור בנושא הנדון ולפיכך על פני הדברים בשלב זה סיכויו של הערעור להתקבל קלושים. יודגש, כי לצורך אומדן סיכויי ההליך איני מביע כל עמדה בנוגע לסיכויי בקשה לפסיקת הוצאות לגופה. במצב דברים זה איני נדרשת לדון בטענת המשיבה 2 לפיה ב"כ המבקשים אינו מוסמך להגיש את ההליך שלפני. למעלה מהנדרש אוסיף כי לטעמי אין לקבל טענה זו. בפרק הזמן שבין מות אדם שהינו צד להליך משפטי ועד להוצאת צו ירושה או צו קיום צוואה עלול להיווצר חלל משפטי בנוגע לזהות בעלי הדין שכן יחסי עו"ד-לקוח אינם מתקיימים יותר בין עורך הדין ללקוחו (סעיף 14(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965) והיורשים בכוח, על פי דין או על פי צוואה, עדין אינם באים באופן פורמאלי בנעלי המנוח שכן טרם תם ההליך הנדרש לשם כך. ברי כי לא ניתן להסכין עם מצב בו יורשיו הפוטנציאלים של המנוח ייפגעו עקב כך, כגון שלא יתאפשר להם להגיש הליך ערעורי במועד מהטעם שמעמדם המשפטי כחליפיו של המנוח טרם הוסדר. במצב דברים זה, אין מנוס מלאפשר להם להגיש הליך כאמור ולהתנות את המשך הטיפול בתיק בחילופי בעלי דין פורמאליים. כאמור, במקרה דנן אין מקום לקבל את הבקשה מטעמים אחרים.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. אין צו להוצאות.