בש"א 8335/98 משה רשבסקי נ. עמיעד סינון והשקיה

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 7.10.98, בו נדחתה תובענת המבקש 1 והמשיבה 3 כנגד המשיבות 1 ו2-, וכן נדחתה התובענה שכנגד שהגישו המשיבות 1 ו2- נגד המבקש והמשיבה 3.

בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"אדרנלין (המשיבה 3 בבקשה זו - מ.א.) תשלם לעמיעד (המשיבות 1 ו2- בבקשה זו - מ.א.) הוצאות משפט בתביעה העיקרית וכן שכר טרחת עו"ד (בהתחשב בהפרש בין סכום התביעה העיקרית שנדחתה לבין סכום התביעה שכנגד שנדחתה), בסך 60,000 ש"ח בתוספת מע"מ."

ביום 3.11.98 הגיש המבקש 1 בקשה לתיקון טעות בפסק הדין, לפיה הושמטה זכותו של המבקש 1 לפסיקת הוצאות.

ביום 23.11.98 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה כדלקמן:

"איני יכולה לתקן את המבוקש על דרך תיקון טעות סופר. בפס"ד הוגדרו אדרנלין, רשף ורשבסקי כולם יחד, אלא אם נאמר אחרת, אדרנלין. ע"כ הפסיקה לעניין שכ"ט כוללת אף את המבקש."

ביום 30.12.99 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין.

בבקשתם טוענים המבקשים, כי החלטת בית המשפט בבקשה לתיקון טעות מהווה החלטה אשר מתקנת את פסק הדין, ומשתוקן פסק הדין יש לראות לעניין ערעור את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין. לפיכך במועד הגשת בקשה זו טרם חלף המועד להגשת ערעור על פסק הדין ובקשה זו מוגשת למען הזהירות בלבד.

לחילופין, טוענים המבקשים כי החלטת בית המשפט בבקשה לתיקון טעות חרגה מהתקופה הקבועה בחוק, שכן ניתנה כעבור 47 יום ממועד מתן פסק הדין. המשיבים לא התנגדו לחריגה מהמועדים הקבועים בחוק, ולכן יש לראות את שתיקתם כהסכמה להארכת המועד לתיקון הטעות, וכפועל יוצא מכך, גם את הסכמתם לעניין הארכת המועד להגשת ערעור.

עוד טוענים המבקשים, כי האיחור בהגשת הערעור נבע מליקויים מינהלתיים במזכירות בית המשפט המחוזי, בכל הנוגע להליך הגשת הבקשה לתיקון טעות וקבלת ההחלטה. כאשר ביקשו המבקשים להגיש בקשה לתיקון טעות בפסק הדין, נתקלו בקשיים באיתור תיק בית המשפט, ורק ביום 5.11.98, אותר התיק והבקשה הובאה בפני השופטת. כמו כן, לאחר שניתנה החלטת השופטת בבקשה לתיקון טעות סופר, היא לא נשלחה לצדדים, ורק ביום 8.12.98, הובא תוכן ההחלטה לידיעתם.

המשיבות 1 ו2- (להלן: "המשיבות") מתנגדות לבקשה. ראשית טוענות המשיבות, כי החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לתיקון טעות סופר אינה החלטה המתקנת את פסק הדין, ולכן מרוץ הימים להגשת ערעור החל במועד בו ניתן פסק הדין ולא במועד בו ניתנה החלטת בית המשפט בבקשת התיקון.

שנית, טוענים המשיבות כי אין ללמוד מהסכמתן לתיקון הטעות לאחר התקופה הקבועה בחוק על הסכמתן להארכת מועד להגשת הערעור.

עוד טוענות המשיבות, כי המבקשים לא הצביעו על קיומו של טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, שכן השתלשלות הארועים המתוארת בבקשת המבקשים מלמדת על חוסר זריזות וערנות מספיקים מצדם, ואין המדובר בנסיבות שאינן בשליטת בעל הדין.

השאלה הראשונה הטעונה הכרעה הינה, האם יש למנות את מניין הימים להגשת הערעור מיום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, כטענת המשיבות, או מיום מתן החלטת בית המשפט בבקשה לתיקון טעות סופר, כטענת המבקשים.

סבורה אני כי הדין בעניין זה עם המשיבות.

סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד1984-, עליו סומכים המבקשים את טענתם, קובע כי:

"תוקנו פסק הדין או החלטה אחרת כאמור בסעיף קטן (א) יראו, לעניין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת."

ההלכה היא כי סעיף 81 (ג) הנ"ל, המשנה את המועד להגשת הערעור, חל רק במקום בו תוקנו פסק הדין או ההחלטה האחרת, שאז יראו את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת. לעומת זאת, אם נדחתה הבקשה לתיקון, מניין הימים להגשת הערעור חל מיום מתן פסק הדין (ע"א 332/93 חסן אבו-האני נ' מדינת ישראל , פד"י מח(1) 286; בש"א 282/90 לוי מסעוד נ' לוי שולה , פד"י מד(4) 212).

בענייננו, בהחלטתו מיום 23.11.98 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת התיקון שהגיש המבקש 1, בקובעו כי אינו יכול לתקן את המבוקש על דרך תיקון טעות סופר. בית המשפט חזר בהחלטתו על האמור בפסק דינו, ואין בהחלטתו משום תיקון של פסק הדין.

לפיכך, מניין הימים להגשת ערעור על פסק הדין, החל ביום בו הומצא פסק הדין למבקשים, דהיינו ביום 13.10.98, ועל כן היה על המבקשים להגיש ערעור עד ליום 29.11.98. כאמור, המבקשים הגישו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור רק כעבור חודש ימים.

המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק וככזה נדרשים טעמים מיוחדים על מנת להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-).

במקרה דנן לא הצביעו המבקשים על טעם מיוחד שיש בו כדי להצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור.

אין בהשתלשלות האירועים, כפי שמוצגת בבקשת המבקשים, כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד.

פסק הדין הומצא למבקשים ביום 13.10.98. לטענתם, הם פנו לבית המשפט פעם אחת לשם איתור התיק ומעבר לכך לא עשו דבר עד ליום 3.11.98, הוא היום האחרון להגשת הבקשה לתיקון הטעות. גם לאחר מכן, בשעה שהמועד להגשת הערעור כבר עמד לחלוף, ולאחר שהתברר להם בשבוע שבין 22.11.98 - 27.11.98 כי טרם ניתנה החלטה בבקשה, לא ביררו מה עלה בגורל בקשתם עד ליום 8.12.98.

זאת ועוד, אף לאחר שקיבלו המבקשים את החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לתיקון הטעות ביום 8.12.98, לא מיהרו ופנו לבית משפט זה בבקשה להארכת המועד, אלא השתהו במשך שלושה שבועות עד להגשת הבקשה.

מכאן, שגם אם הייתי סבורה כי הקשיים באיתור תיק בית המשפט, יש בהם להצדיק הארכת המועד, הרי שלא היה בכך כדי לסייע למבקשים, שכן הלכה היא, כי טעם מיוחד שהיה קיים יכול שיפוג אם לא הזדרז המבקש ולא ביקש הארכת מועד תוך זמן סביר לאחר שהוסרה הסיבה שמנעה אותו מלפעול (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש. לוין, עמ' 891).

כך למשל, בנסיבות דומות לעניינינו, בהן המבקש לא הצליח לאתר את התיק בערכאה הראשונה, ולאחר שהתגלה התיק השתהה במשך שלושה שבועות עד להגשת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, נדחתה בקשתו להארכת המועד.

וכך קבע כב' הרשם ברטוב באותו עניין:

"אינני מבין מה טעם היה להשהות הגשת בקשה זו עד ליום 13.5.75, ולא להגישה לפחות לקראת תום המועד להגשת הערעור, ובזאת להוכיח שאכן קיימת דאגה לגורלו של הערעור אם יוגש, ולהראות זריזות מספקת שעשויה לפגום פגם כלשהו ב'טעם המיוחד' אם אכן יימצא." (ב"ש 127/75 היועמ"ש נ' שפירא , פד"י כט(2) 617).

הוא הדין בעניינינו. המבקשים לא העלו בבקשתם כל הסבר לעיכוב שחל בהגשת הבקשה, מיום שהגיעה לידיהם החלטת בית המשפט בבקשה לתיקון טעות.

אף אם אניח כי הגשת הבקשה באיחור נבעה מטעות בתום לב של המבקשים, אשר סברו כי מניין הימים להגשת ערעור החל במועד מתן ההחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר, הרי שהלכה היא כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד (י' זוסמן, סדרי הין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש. לוין, עמ' 891).

אשר על כן, מסקנתי היא כי המבקשים לא הציגו טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור.

באשר לטענת המבקשים, כי יש לראות בהסכמתם של המשיבים לחריגה מהמועדים הקבועים בחוק בדיון בבקשה לתיקון טעות סופר, גם את הסכמתם להארכת מועד להגשת ערעור, הרי שטענה זו דינה להידחות. המבקשים סומכים את טענתם על פסק דינו של הרשם צור בבש"א 21/89, מירוצ'ניק נגד אגבר , תקדין עליון 89(1) 147. אלא שבפסק דין זה נקבע כי כאשר הצדדים לא עוררו טענה באשר לסמכותו של בית המשפט לתקן החלטתו לאחר חלוף המועד, הסכימו בכך מכללא להארכת המועד למתן החלטת התיקון, וכי הם מנועים להעלות טענה שבית המשפט היה נטול סמכות להחליט בבקשה באותה עת. אך לא נאמר בפסק הדין כי הסכמה לתיקון הטעות באיחור כמוה כמתן הסכמה להארכת מועד להגשת ערעור, וודאי שטענה זו אינה מתקבלת על הדעת.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבות 1 ו2- ביחד הוצאות הבקשה בסך 5,000 ש"ח.