בבית המשפט העליון
בש"א
8444/14
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המערער:
אביב בן יקיר
נ
ג
ד
המשיבים:
1. עיריית אילת
2.ראש העיר אילת
ערעור על החלטת רשם
בשם המערער:
בעצמו
פסק דין
המערער מנהל הליך בבית משפט השלום באילת. בקשת פסילה שהגיש כנגד השופט היושב בדין – נדחתה. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פסלות – נדחתה (בש"א 4838/14, כב' הרשם ג' שני ). ערעור על החלטת הרשם – נמחק, מחמת אי-תשלום האגרה המופחתת (בש"א 6160/14, כב' הרשם ג' לובינסקי ). מכאן הערעור שבפניי, במסגרתו נטען כי אין הצדקה לחסום את דרכו של המערער בשל נימוק "סתמי" של אי-תשלום אגרה.
דין הערעור להידחות. התנאים למתן פטור מתשלום אגרה קבועים בדין, ועיקרם חוסר יכולת כלכלית ועילת ההליך (תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007). בתיק דנן סבור היה הרשם כי אין תשתית ראייתית מספקת למתן פטור, ברם בהתחשב במכלול הנסיבות הורה הרשם על הפחתת סכום האגרה. אף הסכום המופחת לא שולם במועד, ובשל כך נמחק ההליך. אינני רואה בערעור שלפניי תשתית עובדתית רלבנטית חדשה, שיש בה אולי כדי להצדיק התערבות בהחלטת הרשם. יצוין כי המערער נוקט במטבעות לשון חריפים שלא כאן המקום לפורטם. אף היה ראוי למתן סגנון זה, אצא מתוך הנחה שהדברים משקפים ככל הנראה את עוצמת תחושת העוול אשר המערער סבור כי נגרם לו. אך עם כל ההבנה אין בכך כדי להצדיק את קבלת הערעור, וזאת מן הנימוקים שפורטו.
לסיכום נאמר כי למעשה דרישת המערער היא להתעלם מהוראות הדין בכל הקשור לתשלום אגרה. כמובן, ישנן אמות מידה על פי דין למתן פטור. עניינו של המערער נבדק, והרשם אף התחשב במצבו. משלא עמד המערער באמות המידה – דין הערעור להידחות.
לנוכח האמור, הערעור נדחה.
ניתן היום, י"ג שבט תשע"ה (2.2.2015).
ש ו פ ט