בש"א 8451/03 שמואל אלפסי נ. רינת מזוז

זוהי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה. המבקש הגיש מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בתביעה קטנה שהמבקש היה צד לה, זאת לאחר שניתן פסק דין

באותה תביעה. המבקש שיגר את ערעורו לבית המשפט בתוך המועד להגשת הערעור, אולם לא שילם את אגרת הערעור. מן התכתובת שבתיק בית המשפט עולה כי מנהל המדור במזכירות בית המשפט, עוה"ד בן טובים, הודיע למבקש על חובתו לשלם את האגרה, ועל מנת לאפשר לו לעמוד במועד הקבוע אף טרח לאתר את המבקש אישית, הודיע לו כי לא ניתן לקבל את הערעור בדרך בה הוגש, והציע לו לבוא בעצמו אל מזכירות בית המשפט על מנת לשלם את האגרה. אולם המבקש סירב, דרש שיישלחו לו שוברים לתשלום האגרה ועמד על כך שדי בהתחייבותו לשלמה.

מן הדין לדחות את הבקשה: תקנה 2 לתקנות בית המשפט (אגרות) התשמ"ח-1987 קובעת כי בית המשפט לא ייזקק להליך שלא שולמה לגביו אגרה או הוגשה בקשה לפטור מאגרה. המבקש ידע והוזהר על חובתו לדאוג לתשלום האגרה במועד. משבחר להתדיין עם מזכירות בית המשפט בעניין, ונמנע מלדאוג לתשלום האגרה, עליו לשאת בתוצאות מהלכיו – חלוף המועד לתשלום האגרה. הארכת המועד להגשת ערעור מחייבת טעם מיוחד. בחירתו של המבקש שלא לפעול כפי שהוצע לו, והעדפתו להתנצח עם מזכירות בית המשפט, ודאי שאינה מהווה, כשלעצמה, טעם שכזה.

זאת ועוד: כאמור, תוכן הערעור הינו בקשת פסילה אשר הוגשה לאחר שפסק הדין ניתן והודע למבקש. הלכה היא כי בקשת פסילה יש להעלות מיד לאחר שנוצרה העילה להעלאתה, ולא לשמרה כ"נשק סודי" (ראו לדוגמא: ע"א 7186/98, מלול נגד ג'אן, תק-על 98(4) 89). על אחת כמה וכמה אמורים הדברים לאחר שהדיון בתיק הסתיים, וניתן פסק דין אשר אינו לשביעות רצונו של המבקש. בנסיבות אלו סיכויי הערעור להתקבל נמוכים ביותר, ואף מטעם זה לא היה מקום להארכת המועד.

על אף האמור, בהתחשב בכך שכתב הערעור המקורי הוגש בתוך המועד, ועל מנת למנוע ולו חשש כלשהו למראית עין, בהתחשב בכך שמדובר בערעור בעניין פסלות שופט, אני נכונה להאריך את המועד להגשת הערעור בכפוף לכך שהמערער ישלם את האגרה וכן את יישא בהוצאות לטובת המדינה בגין בקשה זו בסך 1,000 ₪, תוך עשרה ימים מהמצאת החלטה זו. לא ישולמו האגרה וההוצאות תוך התקופה האמורה, תידחה הבקשה ללא התראה נוספת.