בש"א 8484/00 אדיטק בע"מ נ. א. ארנסון בע"מ

תחילתו של עניין זה - בערעור שהגישה המבקשת על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי בתל-אביב. בערעור שכנגד טענה המשיבה 1 באותו ערעור (להלן: המשיבה) כי מדובר בערעור על החלטת רשמת בנוגע לבוררות, ולפיכך היה על המבקשת להגיש ערעור על החלטת הרשמת לבית המשפט בו היא מכהנת, ולחילופין היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור על פי סעיף 38 לחוק הבוררות התשמ"ד1984- (להלן: חוק הבוררות).

בעקבות זאת הגישה המבקשת בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור. בבקשה היא מודה, למעשה, כי ככל הנראה לא היה מקום מלכתחילה להגיש ערעור בזכות (סעיפים 14, 17 לבקשה), ומבקשת הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור. המשיבה התנגדה לבקשה זו, וטענה כי אין בסיס להארכת המועד, הן משום שמדובר בטעות משפטית שאינה מהווה עילה להארכת המועד, והן בשל הזמן שחלף מאז הגשת הבקשה.

בהחלטה מיום 23.1.01 כתבתי כי לכאורה נראה כי ניתן היה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי באחת הדרכים הבאות:

אם מדובר בהחלטה לפי חוק הבוררות התשכ"ח1968-, או בהחלטה אחרת של שופטת בית המשפט המחוזי (שלא במסגרת חוק זה), ניתן להגיש בקשת רשות ערעור עליה לבית המשפט העליון.

אם מדובר בהחלטת ביניים של רשמת בית המשפט המחוזי, ניתן לערער עליה בזכות לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 96 (ב) לחוק בתי המשפט התשמ"ד1984-.

אפשרתי לשני הצדדים להגיב לעניין זה.

המבקשת טענה כי מדובר בהחלטה של שופטת, שלא במסגרת הליך בוררות, המהווה פירוש מוסמך של פסק דין מוסכם שניתן מספר שנים קודם לכן, בו הוסכם על פניה לבוררות. לחילופין, טוענת המבקשת, מדובר בהליך עצמאי ונפרד שהסתיים בפסק דין. המשיבה חזרה על עמדתה לפיה מדובר בהחלטת רשמת שעליה ניתן לערער לבית המשפט המחוזי, ולחילופין מודבר בהחלטה לפי חוק הבוררות שאין עליה זכות ערעור לבית משפט זה.

דעתי היא כי מדובר בהחלטה לפי חוק הבוררות:

הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי היתה בקשה למינוי בורר לפי סעיף 8 לחוק הבוררות. ברור, איפוא, כי ההחלטה שניתנה הינה החלטה לפי חוק הבוררות, ולפיכך חל עליה סעיף 38 לחוק הבוררות, דהיינו ניתן לערער עליה ברשות לבית המשפט העליון. התוצאה היא שהערעור הוגש שלא כדין, ודינו להימחק על הסף.

אשר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור:

הכלל הוא כי טעות משפטית אינה מהווה עילה להארכת מועד. אמנם אין מדובר בעיקרון מוחלט ויתכן שבמקרים מסויימים ניתן לחרוג ממנו. אולם אינני סבורה כי כך הדבר במקרה זה. ואלה שיקולי:

הוראת סעיף 38 לחוק, כי על החלטה לפי חוק הבוררות יש להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות, ידועה או צריכה להיות ידועה לכל החפץ להגיש ערעור על החלטה כזו. בחירת ההליך הנכון אינה דורשת מחקר או מאמץ מיוחד אלא בדיקה פשוטה של המצב המשפטי הקיים. הנטיה היא שלא לראות בטעות מעין זו עילה להארכת המועד.

על כך יש להוסיף גם את משך הזמן שעבר מאז הגשת הערעור ועד הגשת הבקשה להארכת המועד - כשנה ותשעה חודשים. פרק זמן ממושך לכל הדעות. העובדה שבחלק מאותה תקופה היתה בקשת ביניים תלויה ועומדת בבית המשפט אינה רלוונטית כלל. הבקשה להארכת המועד הוגשה רק לאחר שטענת חוסר הסמכות הועלתה על ידי המשיבה, ואף זאת - לאחר עיכוב של כחודש ימים. בהתחשב בזמן שחלף, גוברת והולכת חשיבותו של אינטרס סופיות הדיון.

מנימוקים אלו החלטתי כי אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור.

בנסיבות אלה אין רלוונטיות לשאלה אם מדובר בהחלטת רשמת או בהחלטת שופטת, שכן בכל המקרים הללו התוצאה היא שהערעור כפי שהוגש אינו עומד ודינו להימחק. הליך אחר לא הוגש, וכאמור אינני מתירה הארכת המועד להגשתו, ומכאן שהחלטת בית המשפט המחוזי הופכת חלוטה.