בש"א 8525/12 מאיר שרבט נ. מלכיאל שרבט

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני

(בש"א 7387/12-ג') מיום 5.11.2012 שבה נדחתה בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא אברהם אברהם ) מיום 17.7.2012, שבו דחה בקשה לביטול פסק בורר וכן אישר את הפסק (להלן: פסק

הדין ).

בהחלטתו ציין הרשם תחילה כי מבקשתו של המערער עולה כי היא הוגשה בחלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור אך המערער לא הציג נימוק להשתהותו. נוסף על כך קבע הרשם, בין היתר, כי המערער לא הוכיח שהוא צד להליך הרשאי להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין. ראשית, צוין כי המערער אינו מופיע כבעל דין בפסק הדין. יתרה מכך, מתגובת המשיבים 2-5 שהוגשה לרשם התברר כי לאחר שבחר המערער להגיש סיכומים מטעמו במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, הגישו המשיבים 2-5 בקשה להורות על מחיקתם, ובהחלטתו מיום 26.1.2012 קבע בית המשפט קמא כי המערער אינו בעל דין ולכן יש להתעלם מסיכומיו. המערער הגיש מצדו בקשה לביטול ההחלטה אך היא נדחתה בהחלטתו של בית המשפט קמא מיום 17.2.2012. הרשם ציין כי בתשובה שהגיש המערער, טען בין היתר כי החלטותיו של בית המשפט המחוזי האמורות מוטעות, וכי הן סותרות החלטה בהליך אחר משנת 2000, שם הורה בית המשפט על צירופו. אלא, שטענות אלה הועלו בפני בית המשפט קמא ונדחו, וכי איננו דן בהשגות בקשר אליהן. עוד קבע הרשם כי התנהלותו של המערער בהליך אינה ראויה. זאת, כאשר בבקשה להארכת המועד ציין כי הוא צד להליכים, ואולם, רק לאחר שההחלטות בית המשפט קמא לעיל – לפיהן הוא אינו בעל דין בהליך – הובאו לידיעתו, או אז בחר המערער לספק הסבר (שאותו דחה בית המשפט קמא) מדוע בכל זאת, לשיטתו, הוא בעל דין. נוכח האמור דחה הרשם את הבקשה וחייב את המערער לשאת בהוצאותיהם של המשיבים 2-5 בסך 3,500 ש"ח.

מכאן הערעור שלפניי שבו טוען המערער, בין היתר, כי הוא צד להליך נושא הבקשה להארכת מועד ובהקשר זה הוא שב ומפנה להחלטה של בית המשפט המחוזי משנת 2000 שהוזכרה לעיל. כמו כן טוען המערער כי הוא צד לפסק הדין שניתן בע"א 689/02 ולגישתו הליך זה הוא "אבן היסוד והבסיס לכל המחלוקות בין הצדדים...". לפיכך, נטען כי משפסק הדין בע"א 689/02 הפך חלוט לא ניתן לקבוע כעת כי המערער אינו צד להליך, והיה על הרשם להתחשב בכך. אשר לקביעה שלפיה לא השיג המערער על החלטותיו של בית המשפט המחוזי כאמור, טוען המערער כי הוא הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול ההחלטה מיום 26.1.2012; כי החלטה זו וההחלטה מיום 17.2.2012 ניתנו בחוסר סמכות; ולחלופין הוא מעוניין לכלול את השגותיו על החלטות אלה במסגרת בקשת רשות הערעור. אשר לסיבה שבגינה לא פעל להגיש את בקשת רשות הערעור במועד, טוען המערער כי הוא שומר מסורת ובמהלך חג הסוכות הוא לא עבד, ו"מטעמים כלכליים" הוא אינו מיוצג על ידי עורך דין. נוסף על כך מציין המערער כי המשיבים 2-5 פועלים בחוסר תום לב ומנסים להטעות את בית המשפט.

להשלמת התמונה אציין כי ביום 12.12.2012 הגיש המערער בקשה לצירוף ראיה. במסגרת זאת עתר להתיר לו לצרף החלטה שניתנה ביום 28.11.2012, היינו לאחר שהוגש הערעור, במסגרת הליך בוררות בין המשיבים, מפי הבורר, כב' השופט (בדימוס) א' שטרסנוב . לטענת המערער, בענייננו הראיה היא בעלת חשיבות מכרעת, זאת משנקבע בהחלטה, בין היתר, כי המערער הוא "צד להליכים המתנהלים בין המשיבים".

לאחר שבחנתי את הבקשה, לא מצאתי כי יש בראיה שהוספתה התבקשה משום תרומה להכרעה בערעור, זאת בפרט נוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהליך נושא הבקשה להארכת המועד בעניין מעמדו של המערער, ועל כן היא נדחית בזאת.

דין הערעור אף הוא להידחות. צדק הרשם בהחלטתו כי אין להאריך את המועד להגיש את בקשת רשות ערעור. המערער לא הצליח להוכיח כי הוא צד להליך, וזאת כאשר בית המשפט קמא קבע כאמור בהחלטותיו כי הוא אינו צד לו, ואוסיף, כי ראוי שדבר ההחלטות אלה היה נודע כבר במועד הגשת הבקשה להארכת המועד. אשר לשאלת צדקתן של החלטותיו של בית המשפט קמא, איני מוצא לדון בכך משאין זה המקום להשיג על החלטות אלה לגופן.

זאת ועוד; תנאי בלעדיו-אין לקבלת הארכת מועד לפתיחת הליך הוא טעם מיוחד שיצדיק את העיכוב בהגשתו (ראו: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; בש"א 6616/12 מור נ' "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים , פיסקה 4 (טרם פורסם, 11.11.2012) והאסמכתאות שם). במקרה שלפניי הבקשה להארכת המועד הוגשה בחלוף הזמן המוקנה בדין להגשת בקשת רשות הערעור. על כן, ואף אם היה המערער צד להליכים, היה עליו לעמוד במשוכת הוכחת הטעם המיוחד כאמור. אלא שטענותיו של המערער בבקשה שהגיש אל הרשם, ובערעור שלפניי אינן מבססות קיומו של טעם זה, והדבר מחזק את מסקנתי כי בנסיבות המקרה דנן אין מקום להתיר למערער להגיש את בקשת רשות הערעור באיחור.

סיכומם של דברים, הערעור נדחה.