בש"א 8644/10 אתי עתיר נ. לאומי קארד אשראים בע''מ

לפני ערעור על החלטת כב' הרשם ג' שני , מיום 1.11.2010, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת כי תינתן לה אורכה להגשת ערעור על החלטת רשמת בית משפט זה, במסגרת ההליך העיקרי אותו הגישה (רע"א 9738/09).

המערערת ביקשה מרשם בית המשפט כי יורה על הארכת מועד להפקדת עירבון בתיק העיקרי אותו היא מנהלת. רשם בית המשפט דחה את בקשתה, והמערערת שחפצה להגיש ערעור על החלטה זו, פנתה לרשמת בית המשפט, ד' כהן-לקח , וביקשה כי יוארך עבורה מועד הגשת הערעור. הרשמת, בהחלטתה מיום 6.10.2010 קיבלה חלקית את בקשת המערערת, בכך שנעתרה לבקשת הארכת המועד, בכפוף לחיוב המערערת בהוצאות המשיבה בהליך בסך 800 ש"ח (להלן: החלטת הרשמת ; לתיאור הרקע להליכים והשתלשלותם, ראו בהחלטת הרשמת בש"א 6898/10 – א', מיום 6.10.2010). אף על החלטה זו ביקשה המערערת להשיג, ושוב, פנתה לרשם בית המשפט על מנת שיאריך עבורה את מועד הגשת הערעור. הרשם דחה את בקשת המערערת (להלן: החלטת הרשם ).

מכאן הערעור שבפניי. יוער כי במסגרת נימוקי הערעור, יוצאת המערערת כנגד כלל ההחלטות שתוארו לעיל, ומבקשת כי משיקולי יעילות דיונית נדון כעת בכללן. כבר כעת אדגיש, כי אין זה המקום לדון במכלול בקשותיה של המערערת, אלא בהחלטת הרשם האחרונה ותו לא. בניסיונה של המערערת לקשור את כלל השגותיה יחד, יש פגם דיוני פרוצדוראלי, אשר מניח את המבוקש – מתן הארכות שונות לערעור, וכן מתן פטור גורף מתשלומי אגרה ועירבון. באשר להחלטת הרשם עצמה, מפנה המערערת, בין היתר, לתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), העוסקת בהארכת מועד סטטוטורית במקום שבו מוגשת בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד. על פי המערערת, מאחר והחלטת הרשמת ניתנה לאחר שנשמעה בקשתה ותגובת המשיבה בלבד, ומבלי שתינתן לה רשות להשיב לתגובת המשיבה – כי אז למעשה ניתנה החלטת הרשמת במעמד צד אחד והיא נכנסת לאמור בסעיף קטן (א) לתקנה 398א: "...או בהעדר כתבי טענות מהצד השני". לאור האמור, כך על פי המערערת, היא זכאית ליהנות מאותה הארכת מועד לערעור שקבע המחוקק, וזאת אף ללא אישור מיוחד מאת הרשמים.

דין הערעור להדחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

נפתח ונאמר כי תקנה 398א לתקנות, אינה רלוונטית כלל לענייננו. החלטת הרשמת לא ניתנה ב"מעמד צד אחד" כהגדרתו בחוק, שעה שהמערערת דנן הגישה כתבי טענות לרשמת וטענותיה נשמעו, וכאשר בסך הכול לא ניתן לה להוסיף ולהשיב על תגובת המשיבה לטענותיה. יוזכר כי במהלך בקשות ביניים בערעור לא חלה תקנה 241(ג1) לתקנות, כי אם תקנה 465. בהתאם לסדרי הדין המונהגים על פי תקנה זו, אין לבעל דין בערעור זכות מוקנית להגיש תשובה לתגובת בעל הדין שכנגד (שאף היא מתאפשרת אך ורק בהחלטת בית המשפט), והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט. יודגש, כי הדברים כבר הוצגו למערערת בהחלטת הרשמת מיום 1.11.2010, במסגרתה הוחלט שלא לאפשר עיון מחודש, בין היתר, בבקשתה בנושא זה.

לפיכך, ומשלא הציגה המערערת כל טעם מיוחד אחר אשר יש בו בכדי להאריך את המועד להגשת הערעור (על פי תקנה 528 לתקנות) – נראה כי בצדק דחה הרשם את בקשתה.

נוכח האמור, הערעור נדחה. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.