בש"א 8658/96 נג'אר אמסלם נ. יצחק יריב קריגר ואח'

1.כתיבתה של החלטה זו השתהתה על-מנת לאפשר לצדדים לנסות ולהגיע לפתרון הסכסוך ביניהם בהליך פישור. רק לאחר כשלון הליך הפישור שהתקיים בפני כב' השופט (בדימ') שלגי חזר הערעור למסלול הדיון הרגיל.

2.המבקשים והמשיבים רכשו - במישרין או בעקיפין - מן המערערת מגרשים בגדלים שונים בחלקות 16 ו22- בגוש 18134 (במתחם "עין שרה" שמדרום לנהריה).

העיסקאות האמורות נעשו בין השנים 1989 ו1992-. כל העיסקאות לא נגמרו ברישום. מפסק דינה של הערכאה הראשונה עולה, כי לגבי זכויות המשיבים נרשמו לבסוף הערות אזהרה בפנקס המקרקעין לגבי החלקות הנ"ל. יש לציין, כי זכויות המבקשים נרשמו בלשכת רישום המקרקעין לגבי החלקות הנ"ל בבעלות משותפת (מושע) עם אחרים בשנים 1993 - 1994. גם בעת הדיון שהתקיים בפני אמר עו"ד מחול, בא כוחם של חלק מן המשיבים: "אנחנו שותפים איתו [עם בא-כוח המבקשים שטען בשמם - א.א.ג.] בחלקות הישנות".

בשלהי שנות ה80- יזמה עירית נהריה תוכנית של איחוד וחלוקה מחדש לגבי מתחם "עין שרה" כולו. כוונת המתכננים היתה להפוך את האזור שהיה בסטטוס של קרקע חקלאית והכיל בניה דלילה לאזור מגורים צפוף בבניה נמוכה, בתוספת איזור קיט ומלונאות. לוח ההקצאות במסגרת החלוקה החדשה אושר ביום 8.12.92. במסגרת החלוקה מחדש הוקצו למערערת, במקום זכויותיה בחלקות 16 ו22- (וכן חלקה 9 שאינה שייכת לענייננו), זכויות בחלקות הבאות: 191, 211, 219 - 222, 500 ו501-. יוצא, איפא, כי בידי המבקשים והמשיבים היו התחיבויות לעשות עיסקאות במקרקעין בחלקות פלוניות, ואילו בידי המערערת נמצאות מאז החלוקה מחדש חלקות אלמוניות שיעודן שונה.

מצב דברים זה הוליד שורה של הליכים משפטיים. אחדים מהם הן תביעות המשיבים בת.א. 248/95, ת.א. 352/94, ת.א. 678/94 ו-ת.א. 1344/94 שהסתיימו בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מושא הערעור. המשיבים תבעו את אכיפת החוזים שנעשו ביחס לחלקות הישנות לגבי החלקות החדשות. גם המבקשים הגישו תביעה דומה בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 531/96). הדיון בתביעה זו טרם הסתיים.

ביני לביני הסתיים הדיון בתביעות המשיבים, ועל-פי פסק הדין מושא הערעור זכו המשיבים בתביעתם. בית-המשפט החליט כי המשיבים זכאים לסעד של אכיפה, ואף החליט כי בסמכותו להורות גם על חלוקה בעין של המגרשים על-פי מפתח המרה שקבע (ראה סעיפים 6 ו10- לפסק הדין וההחלטה המתקנת את פסק הדין מיום 7.11.96). בית המשפט הורה, בין היתר, על מינוי כונס נכסים לצורך ההוצאה לפועל של רישום המגרשים בשם המשיבים, מימוש החלוקה ורישומם כבעלי מגרשים נפרדים בחלקות החדשות.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה הוגש ערעור על ידי המערערת.

3.בבקשת ההצטרפות של המבקשים כמשיבים בערעור טוענים המבקשים, כי החלוקה בעין שנעשתה על ידי הערכאה הראשונה בפסק דינה אינה מביאה בחשבון את זכויותיהם בחלקות הישנות, ולמעשה, לאחר ביצוע פסק הדין והקצאת המגרשים למשיבים יוותרו מן החלקות החדשות אך שטחים מזעריים במגרשים המיועדים לבניה למגורים (לגבי המגרשים המיועדים למלונאות קיימת בעלות משותפת). טענתם היא, כי "השאלות העולות לבירור בערעור, ובפרט אופן מימוש זכויותיהם של המשיבים 36-2 (המשיבים בערעור - א.א.ג.) כלפי המשיבה 1 (המערערת - א.א.ג.), אינן ניתנות לפתרון שלם ויעיל בלא צרוף המבקשים, וכי המבקשים עלולים להיפגע באופן ישיר, הרסני ובלתי הפיך אם לא יצורפו כאמור".

בא-כוח המשיבים 1, 5 ו6- אשר השיב לבקשת ההצטרפות מסכים לטענה, כי תביעתם של המבקשים לאכיפה סוכלה, וכי אין עוד כיום כל אפשרות מעשית לאכיפה. הוא טוען, כי תרופתם של המבקשים היא אך בקבלת סעד כספי. לדבריו, "אין יותר קרקע שניתן לטעון שלמבקשים זכות בה" (מענין לציין, כי בעת הדיון בעל-פה בבקשה היתה עמדת עו"ד מחול שונה, והוא אמר, כי "לא תיווצר בעיה... הדלתות לא נסגרו בפניו", בין היתר, בשל קיומם של צווי מניעה המתייחסים לחלקות החדשות).

4.אני סבורה, כי תוצאה זו איננה צודקת ואיננה מתחייבת, וניתן למנוע אותה על ידי צרוף המבקשים כמשיבים בערעור. יש לזכור כי בין המבקשים והמשיבים התקיים שוויון בנוגע לזכויותיהם בחלקות הישנות. אלה ואלה אחזו בהתחייבות לעשות עיסקה במקרקעין שטרם נגמרה ברישום. המשיבים הגישו תביעות לאכיפת זכויותיהם בשנת 1995, ואילו המבקשים עשו כן בשנת 1996. איני סבורה, כי ניתן לומר בנסיבות אלה כי המבקשים ויתרו על זכויותיהם או השתהו באופן מוגזם בהגשת התביעה. בבית המשפט המחוזי היו, איפא, תלויות ועומדות תביעות "שוות מעמד" לאכיפה. המבקשים ביקשו בבית המשפט איחוד הדיון עם תביעות המשיבים, אך נענו בשלילה בעיקר מטעמי יעילות ומניעת סרבול. טעמים אלה אינם קיימים עתה. בבית משפט זה תלוי ועומד ערעור שהדיון בו טרם החל, וצרוף המבקשים כמשיבים לא יסב כל קושי.

5.תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- מורה, כי "בית המשפט של ערעור או הרשם רשאי להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין ולהמציא לו כתב ערעור מתוקן". בבש"א 3973/91 (ע"א 494/89), אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ. קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד מה(5) 457, נדון ערעור על החלטת כב' הרשם צור בבש"א 4736/90 (לא פורסם), אשר התיר את צירופה של המשיבה הראשונה (קרנית) כמשיבה נוספת בערעור (על יסוד בקשתה של קרנית להצטרף כמשיבה בערעור). בהחלטתו היתווה כב' הנשיא שמגר את הכללים המנחים בעניין זה, וקבע כי המבחן לצירופו של בעל דין נוסף בשלב הערעור מן הראוי שיהיה בדרך כלל משולש (שם בעמ' 463):

"ראשית, האם מי שמתבקשים לצרפו או בעל דין המבקש את הצירוף או תומך בו, עלולים להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נושא הערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש; שנית, כאשר קיים סיכון כאמור, האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נושא הערעור - כולן או לפחות חלק מהותי מהן - יכבלו גם אותו אדם במעשה בית דין?... שלישית, בהנחה שהתשובה לנ"ל חיובית - האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים הצירוף האמור... עיקרו של דבר, לבית המשפט עומדת לעולם הסמכות לסרב לבקשה לצירוף אשר יהיה בו כדי לסרבל את הדיון או להכביד עליו במידה מופרזת".

כפי שבואר, דעתי היא כי בקשת המבקשים עומדת בכל אחד מן המבחנים האמורים.

6.יש לציין, כי באת כוח המערערת הסכימה לבקשה. בא כוח המשיבים 4-2 לא ראה להגיש טענותיו בענין בקשת ההצטרפות.

אשר על כן החלטתי לקבל את הבקשה ולהורות על צרוף המבקשים כמשיבים בערעור.

אין צו להוצאות.