בש"א 8693/07 עזרא חממי נ. אוחיון ואח'

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף לבית משפט זה.

1.

פסק הדין נשוא הבקשה קבע את אחריותם של המבקשים ושל המשיבים 2 – 4 לפיצוי המשיבים 1 (להלן: המשיבים) בגין ליקויים שנתגלו בדירות שרכשו מן המבקשים. בפסק דין רחב יריעה נבחנה אחריותם של הגורמים השונים לליקויים בדירות ונקבע שיעור הפיצוי לרוכשי הדירות בגין כל אחד מן הליקויים. הסוגיה העיקרית שנדונה בפסק הדין היא "סוגיית השטחים החסרים". נפסק כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי מכל אחת מן הדירות נגרע שטח מסוים של כ- 10 מטרים , מהשטח שהובטח לרוכשי הדירות עובר לרכישתן. בנוסף, דן בית המשפט בשורה ארוכה של טענות שהפנו בעלי הדין השונים נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, חלקן נתקבלו וחלקן נדחו. פסק הדין ניתן ביום 4.9.2007. ביום 25.9.2007 ביקשו המבקשים להגיש בקשה לדיון נוסף. משסרבה מזכירות בית המשפט לקבל את ההליך לרישום, הוגשה השגה על החלטת המזכירות. בהמשך הגישו המבקשים (ביום 16.10.2007) בקשה להארכת מועד, היא הבקשה שלפניי.

2.

בבקשה לפניי נטען כי פסק הדין התפרסם באינטרנט ביום 4.9.2007. על פרסומו הצפוי נמסרה למבקשים הודעה בפקס, מספר ימים קודם לכן. יחד עם זאת, לא נערך כל שימוע לפסק הדין ולא נעשתה כל המצאה של פסק הדין בדואר או בפקס. בבקשה נטען כי באין שימוע פסק הדין יחל מניין הימים מיום המצאת פסק הדין. למען הזהירות טוענים המבקשים כי גם אם אחרו בחמישה ימים, אין כל הצדקה לזקוף לחובתם את האיחור, שכן הם טעו בתום לב בפרשנות הדין החל. המבקשים מציינים כי כבר שילמו למשיבים את חוב פסק הדין, בסכום של כ-10,700,000 ₪ ועל כן למשיבים לא תגרם אי נוחות מהארכת המועד. המבקשים סבורים כי מכלול הנסיבות במצטבר עולה לכדי טעם מיוחד להארכת מועד ובכלל זה הטעות בדין, האיחור הקל שאינו גורם לנזק לצד שכנגד, העובדה כי כל חודש ספטמבר חלו החגים אשר שיבשו במידה רבה את העבודה הסדירה, והעובדה כי פסק הדין כבר שולם. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לבקשה לדיון נוסף סיכויים גבוהים להתקבל, שכן פסק הדין סותר חזיתית הלכות מושרשות בעניין מכר דירות.

3.

המשיבים מתנגדים להארכת המועד. הם מסתמכים על תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות), לפיה מניין הימים מתחיל במתן פסק הדין ולא בהמצאתו לבעלי הדין. לטענת המשיבים, העובדה ששולם כבר סכום כסף על חשבון החוב הפסוק אינה מקילה על המבקשים. המשיבים סבורים כי האיחור אינו קל והוא גורם נזק כבד למשיבים, בפרט כאשר יש לדבוק בכלל של סופיות ההליכים לאחר שחלק מהכספים שולמו. כן סבורים המשיבים כי קטנים מאוד סיכוייה של הבקשה לדיון נוסף. לטענתם, פסק הדין ניתן לאחר שתים עשרה שנות התדיינות בערכאות השונות, כאשר בסוגיה העיקרית של ה"שטחים החסרים" ניתן פסק דין מנומק ביותר לעובדות הפרטניות של המקרה, הן בבית המשפט קמא והן בבית משפט זה.

4.

ביני לביני התבררה ההשגה שהגישו המבקשים בפני כב' השופטת מ' נאור (בש"א 8160/07). בהחלטתה (מיום 1.11.2007) נדחתה ההשגה, בהתבסס על תקנה 4 לתקנות. נפסק כי לשונה של התקנה ברורה ועל פיה יימנה המועד מעת מתן פסק הדין ולא מעת ההמצאה וכי גם בפסיקת בית משפט זה נקבעה אותה ההלכה לאופן מניין הימים בעתירה לדיון נוסף.

5.

בדומה, גם בהליך שלפניי יש לדחות את טענות המבקשים כי המועד הקובע להגשת בקשה לדיון נוסף הוא מועד המצאת פסק הדין, בין אם ניתן בנוכחות הצדדים ובין אם ניתן בהעדרם. המועד הקובע למניין הימים הוא יום מתן פסק הדין. מכאן שהמועד להגשת ההליך הסתיים ביום 19.9.2007. ההשגה הוגשה באיחור של 6 ימים והבקשה להארכת מועד הוגשה כארבעה שבועות לאחר תום המועד. בסברת המבקשים כי העתירה הוגשה במועד מקופלת איפוא טעות לעניין המועד בו החל מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף. טעות זו אינה טעות בלתי נמנעת באופן סביר. המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא בגדר דין מושרש. טעות כזו בהבנת הוראת הדין המתייחסת לחישוב המועד אינה מקימה, ברגיל, "טעם מיוחד" להארכת מועד. זאת ועוד, ההלכה הפסוקה דורשת "טעם מיוחד" מוגבר בהארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף. זאת בשל ייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור ויוצר נדבך שיפוטי נוסף. לאור אופיו של ההליך, אמת המידה שננקטת לעניין זה היא קפדנית יותר מזו המיושמת במסגרת הדרישה ל"טעם מיוחד" בהליך הערעור (ראו, בש"א 8810/05 פרפרה נ' גולדו (לא פורסם, 25.12.2005).

6.

במקרה שלפניי, המבקשים לא הצביעו על "טעם מיוחד" המצדיק העתרות לבקשה. כאמור, ההלכה לעניין מניין הימים להגשת ההליך היא מושרשת וידועה. לפיכך, טעות זו, כשלעצמה, אינה מהווה "טעם מיוחד" המצדיק מתן הארכה. המבקשים אינם מצביעים על נסיבות מיוחדות נוספות אשר בכוחן המצטבר עשויות להגיע לכדי הטעם המיוחד הנדרש, ואשר יש בהן כדי להצדיק פגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבים. בהקשר זה יש לזכור, בין היתר, כי למבקשים ייצוג משפטי, כי ידעו על מתן פסק הדין מבעוד מועד וכי הוא עמד לרשותם באינטרנט. לכך יש להוסיף כי על פני הדברים, ולאחר עיון בפסק הדין נשוא הבקשה, אין הבקשה לדיון נוסף מגלה עניין בעל חשיבות כללית, כנדרש לצורך קיומו של דיון נוסף. מעיון בפסק הדין לא עולה כי נפסקה בו הלכה בעלת חשיבות כללית העשויה לבסס עילה מספקת לקיומו של דיון נוסף. מכאן שגם סיכויי ההליך אינם תומכים בהעתרות לבקשה להארכת מועד.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.