בש"א 871/02 נתנאל זלצר ואח' נ. בנק מרכנתיל דיסקונט

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף.

הבקשה שבפניי הוגשה ביום 28.1.02. נשוא הבקשה הוא פסק דין של בית המשפט העליון בע"א 2508/96, אשר ניתן ביום 26.12.01. מן הבקשה שבפניי עולה, כי ביום 15.12.01 נפצע בא כוח המבקשים בתאונת דרכים, וכי עקב כך היה מאושפז בבית חולים עד ליום 31.12.01. כן עולה מן הבקשה, כי לבקשתו הודע לבית המשפט כי במצב זה לא יתייצב לשימוע פסק הדין ביום 26.12.01. מתברר, כי בא כוח המבקשים ביקר אחרי כן במשרדו לפני יום 14.1.02, וכי ביום האמור נשלח אליו העתק של פסק הדין על ידי בא כוח אחד המשיבים. בעקבות קבלת פסק הדין, כך הבקשה, "עולה אצל ב"כ המערערים המחשבה שיש מקום בנסיבות העניין לשקול עתירה לדיון נוסף". ברם, טוען בא כוח המבקשים, כי הואיל ועד לסוף חודש ינואר הוא "מושבת מעבודה", כאמור באישורי מחלה שצורפו לבקשה ונמשכים עד ליום 31.1.02, הוא מבקש את הארכה, לצורך שקילת הצידוק לעתירה לדיון נוסף, והכל עד ליום 15.2.02.

דין הבקשה שבפניי להידחות. מתן ארכה לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף מותנה בקיומם של טעמים מיוחדים למתן הארכה (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984). לעניין זה, ננקטת גישה קפדנית אף יותר מזו הננקטת בגדר הדרישה לטעמים מיוחדים שלפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. גישה זו נעוצה בכך, שמירוץ המועדים להגשת עתירה לדיון נוסף מחל עם מתן פסק הדין, ולא עם המצאתו לצדדים. גישה זו נובעת גם מן הצורך להבטיח את סופיותם של פסקי הדין של בית המשפט העליון (ראו בש"א 553/99

בר נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ דינים עליון נז 5).

מצב בריאותי קשה של בעל דין או של בא כוחו, אשר גורם למצב של נבצרות מהגשת עתירה לדיון נוסף, יכול להוות טעם מיוחד למתן ארכה. הדברים אמורים במיוחד במצב בלתי צפוי מראש, כמו במקרה שבפניי. ברם, על מנת שמצב כזה אמנם יהווה עילה למתן ארכה, על מבקש הארכה לבסס כי מצבו הבריאותי אמנם גרם לאי יכולת לנקוט בהליך הנדרש. לעניין זה נפסק, כי ל"השפעת המחלה על תפקודו של בעל הדין ועל יכולתו לפנות לבית המשפט במועד" יש משקל מכריע בבקשה למתן ארכה, וכי יש לפרט עניין זה כראוי ולהוכיחו. "רק בנסיבות בהן יוכח שבעטיה של המחלה אכן נבצר מבעל הדין לפעול במועד – יהווה הדבר טעם מיוחד למתן ארכה" (ב"ש 825/86 וידיוקולור בע"מ נ' מדינת הילדים בע"מ תקדין עליון 86(3) 897).

בנסיבות מקרה זה לא שוכנעתי כי זהו אמנם המצב. אכן, לבקשה צורפו אישורי מחלה המעידים על אי יכולתו לעבוד עד ליום 31.1.02. ברם, מתברר שחרף אישורים אלה, בפועל ביקר בא כוח המבקש במשרדו ביום 14.1.02 או לפניו; היה בידי בא כוח המבקש לנקוט פעולות לשם קבלת פסק הדין בע"א 2508/96, אשר נתקבל בידיו ביום 14.1.01; היה בידו לגבש מסקנות שונות ביחס לפסק דינו של בית המשפט בע"א 2508/96; ובטרם חלוף המועד הקבוע באותם אישורים, אף הוגשה הבקשה שבפניי. במצב זה, ובהעדר תעודות רפואיות מפורטות או תצהיר המעידים על מצבו של בא כוח המבקשים בתקופה מאז תאונת הדרכים בה נפגע, עולה לפחות סימן שאלה משמעותי בדבר העדר יכולת לפנות לבית המשפט בבקשה למתן ארכה עוד לפני המועד בו פנו המבקשים בעניין זה.

כבר נפסק כי הגשת בקשה למתן ארכה לצורך הגשת דיון נוסף באיחור מגבשת את ציפיתו של בעל הדין האחר, ומחייבת הסבר לאותו איחור (ראו בש"א 6145/00

הזרע (1939) בע"מ נ' תערובות הצפון בע"מ דינים עליון נח 344). מן הבקשה עולה כי בא כוח המבקשים היה ער לצורך ללמוד על תוכן הכרעתו של בית המשפט העליון במהירות האפשרית, ואף לצורך לפעול בעניין זה במהירות האפשרית. ברם, בנסיבות העניין, עולה ספק ממשי אם פעולת בא כוח המבקשים עולה בקנה אחד עם צורך זה. למיצער, דומה כי ניתן היה לפנות לבית המשפט לפחות בבקשת ארכה, זמן ניכר לפני שהדבר נעשה בפועל. ההימנעות מעשות כן, בלא שניתן לה הסבר מניח את הדעת, אינה מתיישבת עם מידת הדחיפות הנדרשת בכל הנוגע להגשת עתירה לדיון נוסף. במצב זה, לא אוכל לקבוע, כי מתקיים טעם מיוחד למתן ארכה לצורך הגשת העתירה לדיון נוסף.

אוסיף, כי מעיון בפסק הדין בע"א 2508/96 לא עולה לכאורה כי עולות לגביו טענות ממשיות לאחת מן העילות לקיומו של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון (ראו סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984). יוצא, כי גם מבחינה זו אין תמיכה ממשית לטענת המבקשים בדבר קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה.

במצב זה, אני דוחה את הבקשה להארכת מועד. המבקשים ישאו בהוצאות כל אחד מן המשיבים בבקשה זו בסך של 1,000 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, והן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.