בש"א 8729/18 יוסף עשור נ. כונס הנכסים הרשמי

1.

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 23.10.2018 (כב' השופט ע' כהן ) בפש"ר 31350-02-14.

2.

בשנת 2014 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה לצו כינוס לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. לאחר מתן הצו התברר כי המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בצו. על רקע זה ניתנו בבית המשפט המחוזי שורה של החלטות המורות למבקש להסיר את מחדליו השונים. מחדלים אלו לא הוסרו וביום 30.12.2017 הורה בית המשפט המחוזי על ביטול הליך פשיטת הרגל. כשבועיים לאחר מכן הגיש המבקש בקשה לעיון מחדש ובעקבות בקשה זו איפשר בית המשפט המחוזי למבקש לתקן את מחדליו. הדבר לא הועיל וביום 9.7.2018 קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לחדש את הדיון בהליך. ביום 23.10.2018 הגיש המבקש באמצעות בא-כוח חדש "בקשה דחופה להארכת מועד להגשת בקשה לחידוש הל[י]כים". בית המשפט דחה בו ביום את הבקשה, בציינו כי הליך פשיטת הרגל בוטל ביום 30.12.2017 וכי אין מקום למתן ארכות נוספות (להלן: ההחלטה ).

3.

בקשת הארכה שלפניי הוגשה ביום 10.12.2018, דהיינו 48 ימים לאחר מתן ההחלטה. המבקש טוען כי דרך ההשגה על ההחלטה היא בהגשת ערעור בזכות. המשיב 1 טוען, מנגד, כי המבקש רשאי היה להשיג על ההחלטה רק בדרך של בקשת רשות ערעור משום שאין מדובר ב"צו בפשיטת רגל" או ב"פסק דין" כי אם בהחלטה דיונית מובהקת. דומה, כי הצדק בעניין זה הוא עם המשיב 1 וכי ההחלטה טעונה רשות ערעור. זאת, בין אם נסווג את ההחלטה ככזו הדוחה בקשה לעיון מחדש (ראו והשוו, בש"א 7064/18 אביר נ' אגיב , פיסקה 5 (19.11.2018)) ובין אם נסווג אותה כהחלטה הדוחה בקשה להארכת מועד (ראו והשוו, ע"א 8860/07 עתאמנה נ' כונס הנכסים הרשמי , פיסקה 4 (26.3.2008)). כך או אחרת, בין אם ניתן להשיג על ההחלטה בערעור בזכות ובין אם היה צורך בבקשת רשות ערעור, הרי שבמועד הגשת הבקשה שלפניי חלף המועד להגשת ההליך הערעורי המתאים. בכל הנוגע לארכה המבוקשת טוען המבקש כי לא עלה בידו להגיש את ההליך במועד מאחר ש"נפל למשכב" ולא היה ביכולתו להגיע למשרדו של בא-כוחו על מנת לחתום על תצהיר התומך בבקשה. המשיב 1 מתנגד מצידו לבקשה. המשיב 2 מצטרף לעמדתו של המשיב 1.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, מתן ארכה להגשת הליך ערעורי טעונה "טעם מיוחד". בהתאם לאמות המידה לבחינת בקשות ארכה להגשת הליכים ערעורים, הגעתי לכלל מסקנה כי הכף נוטה לעבר דחיית הבקשה (לאמות מידה אלו ראו למשל, בש"ם 6094/13

מדהנה נ' המשרד לקליטת עלייה

(10.12.2013)) . הטעם היחיד שהציג המבקש בתמיכה לבקשת הארכה הינו מחלתו אשר מנעה לטענתו לסור למשרדו של בא-כוחו על מנת לחתום על תצהיר התומך בבקשה. אכן, בפסיקה נקבע כי מחלתו של בעל דין עשויה במקרים מתאימים להוות "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה כאמור, ואולם לעניין זה יש להוכיח את דבר קיומה של המחלה בתקופה הרלוונטית וכי היא אכן מנעה מבעל הדין או מבא כוחו להגיש את ההליך במועד (ראו, בש"א 6439/13 לרון נ' לוין , והאסמכתאות שם

(26.11.2013)). במקרה דנן טענת המבקש אינה נתמכת, ולוּ באופן חלקי, באסמכתאות ובמסמכים רפואיים כלשהם. בנוסף, לאחר עיון בהחלטה מושא בקשת הארכה וביתר החומרים שבתיק, נראה על פני הדברים שסיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי המתאים לא נחזים להיות גבוהים, במידה המצדיקה היעתרות לבקשה .

אשר על כן, בקשת הארכה נדחית. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.