פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
8884/12 - א'
לפני:
כבוד הרשמת ליאת בנמלך
המבקשת:
אפ.אמ אר מחשבים ותוכנה בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. גיל שטיין
2. ירון סטולורו
3. שאול צ'פליק
4. מרגריטה גלר
בקשה להארכת מועד
החלטה
1.
בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין) בה קבע כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שהגישה המבקשת והורה על העברתה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו.
ביום 16.2.2012 הגישה המבקשת בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וזו נדחתה ביום 27.11.2012 (רע"א 1388/12, כב' הנשיא א' גרוניס). בית המשפט קבע כי המבקשת לא נקטה בהליך הדיוני הנכון, וכי היה עליה להגיש ערעור בזכות על ההחלטה המורה על העברת התביעה לבית הדין לעבודה. עוד קבע בית המשפט כי אמנם תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) מקנה לערכאת הערעור שיקול דעת לדון בבקשת רשות ערעור כבכתב ערעור כשהבקשה "הוגשה בטעות משום שלמערער היתה זכות ערעור", אך קבע כי אין מקום להפעיל סמכות זו במקרה דנן.
2.
ביום 9.12.2012 הגישה המערערת את הבקשה שבפניי להארכת מועד להגשת ערעור בזכות על החלטת בית המשפט המחוזי. בבקשתה הדגישה כי את הבקשה למתן רשות ערעור הגישה בתוך המועד הקבוע בדין להגשתה, וכי כלל אין מדובר בענייננו ב"טעות בדין" שכן בהליך אחר בו הוחלט על העברת הדיון לבית הדין לעבודה דן בית המשפט בבקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה (רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (להלן: עניין
פרפרה )). המערערת מוסיפה כי אף אם המדובר בטעות, טעות זו מצדיקה בנסיבות העניין להאריך את המועד להגשת ההליך. עוד מדגישה המבקשת כי לא התגבש אינטרס הסתמכות של המשיבים שכן בית המשפט קמא העלה את הטענה מיוזמתו; הדיון בבית הדין לעבודה טרם החל; ולא ניתן להעלות טענת הסתמכות לגבי התקופה בה היתה הבקשה למתן רשות ערעור תלויה ועומדת. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בתגובה שהגישה במסגרת הבקשה למתן רשות ערעור ביקשה לחלופין להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה, אך בית משפט זה לא נדרש לעניין בהחלטתו, ולבסוף היא טוענת כי סיכויי הערעור גבוהים.
3.
המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם משבמסגרת החלטתו ברע"א 1388/12 הנ"ל לא נעתר בית משפט זה לבקשתה החלופית של המבקשת להארכת מועד
חזקה כי הוא דחה אותה, ועל כן אין בידי המבקשת לשוב ולהגיש בקשה בעניין. כן טוענים המשיבים כי טענותיה הערעוריות של המבקשת זכו להתייחסות לגופן באותה החלטה, ואין מקום לאפשר להעלותן פעם נוספת. המשיבים מוסיפים וטוענים כי בניגוד לנטען ההלכה לפיה העברתו של דיון מבית משפט מחוזי לבית הדין לעבודה מהווה פסק דין היא הלכה מושרת וידועה, ועוד הם מציינים כי משהמבקשת לא הגישה הליך ערעור לצד בקשתה למתן רשות ערעור, מסיבותיה שלה, אין לה להלין אלא על עצמה. לבסוף טוענים המשיבים כי תכלית ההליך היא "למשוך זמן" וכי אין הסבר לכך המבקשת אינה מעוניינת לנהל את ההליך בבית הדין לעבודה.
4.
שקלתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות.
הצדק עם המשיבים כי ההלכה לפיה החלטה בדבר העברת דיון מבית משפט עליו חל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 למערכת שיפוט "חיצונית" - כגון בית דין רבני, רשם האגודות השיתופיות או בית הדין לעבודה - יש לסווג כ"פסק-דין" עליו ניתן להשיג בדרך של ערעור בזכות, הינה הלכה מבוססת ואין מדובר בהלכה חדשה שנקבעה כטענתה לאחרונה ורק לאחר שהגישה את הבקשה למתן רשות ערעור (ראו: ע"א 328/67 שרשפסקי נ' שרשפסקי , פ"ד כב(1) 277, 279 (1968); רע"א 638/11 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' דגן (2.3.2011 ( ; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 763 (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין, 1995); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 121 (מהדורה שלישית, 2012)). אמנם בעניין פרפרה אליו הפנתה המבקשת מצא בית משפט זה לדון בבקשת רשות הערעור שהוגשה באותו עניין כבערעור ואף קיבל את הערעור לגופו, אך בית המשפט כלל לא התייחס בפסק דינו באותו עניין לדרך ההשגה על ההחלטה נשוא אותו הליך, וממילא לא נקבעה כל הלכה סותרת בהקשר זה.
בנסיבות אלו קשה לקבל את טענת המבקשת לפיה הגשת הבקשה למתן רשות ערעור, במקום הגשתו של ערעור בזכות, לא היתה בבחינת טעות, או את טענתה החלופית לפיה המדובר בנסיבות בהן "טעותה בדין" מצדיקה להאריך את המועד להגשת הערעור. זאת שכן איני סבורה כי ניתן לומר כי טעותה של המבקשת, המיוצגת בהליך זה, היתה בבחינת "טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה" בין במישור האובייקטיבי ובין במישור הסובייקטיבי (וראו בש"מ 6229/11
שפרה דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה, פסקה 8 (10.1.2012)). מכל מקום, סבורני כי במקרה דנן קיימים שיקולים נוספים המצדיקים שלא להיעתר לבקשה (ראו שם , פסקאות 10-12). זאת שכן בית המשפט לא הסתפק בדחיית הבקשה למתן רשות ערעור מן הטעם של הגשת ההליך השגוי, אלא בחן את החלטת בית המשפט המחוזי ואת טענות המבקשת לגופן - וזאת על מנת לבחון האם יש מקום לנקוט במקרה זה בסמכות הנתונה לו לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי. בקובעו כי אין מקום לנקוט בסמכות זו ציין בית המשפט מפורשות כי אינו מתעלם מטענות המבקשת אך כי למולן "יש ליתן משקל רב יותר לעובדה שהמבקשת עצמה הגישה לבית הדין האזורי לעבודה תביעה נוספת נגד המשיבים, וכי אף המשיבים נקטו נגדה הליך בבית הדין האזורי". דהיינו, בית המשפט בחן את טענות המבקשת ולא מצא בהן הצדקה לדון בבקשה למתן רשות ערעור כבערעור. בנסיבות אלו איני סבורה כי יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בו תועלינה אותן הטענות, ולא למותר לציין כי בבקשה שבפניי כללה המבקשת טענות ערעוריות על החלטת כב' הנשיא א' גרוניס, אשר בהינתן קביעותיו אכן קשה לקבל את טענתה לפיה "סיכויי הערעור להתקבל מצויינים".
מן הטעמים המפורטים לעיל אין מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד, והיא נדחית, אפוא. המבקשת תשלם למשיבים הוצאות בסך של 2,000 ש"ח.
ניתנה היום, י"ב בשבט תשע"ג (23.1.2013).
ליאת בנמלך
ר ש מ ת