בש"א 8929/14 אפרים דור נ. דוד ספיאשוילי

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 6.10.2014 (ע"א 35853-11-13), בגדרו נדחה ערעור מטעם המבקש על פסק דין של בית משפט השלום אשר דחה תובענה אותה הגיש נגד המשיב (להלן: פסק הדין ). המשיב מתנגד לבקשת הארכה.

בקשת הארכה הוגשה לכתחילה ביום 28.12.2014, בחלוף ארבעים וחמישה ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי המבקש, וזאת בצירוף בקשת רשות ערעור גופה. לטענת המבקש, הארכה דרושה לו הן על רקע טעות ביחס לסד הזמנים להגשת ההליך והן לאור נסיבותיו הרפואיות. על רקע חוסרים מסוימים בבקשה אפשרתי למבקש, אשר אינו מיוצג, להשלים את בקשתו, והוא אכן עשה כן ביום 3.2.2015. בהשלמה ציין המבקש, כי ביום 4.12.2014 - בתוך המועד להגשת בקשת רשות הערעור - נמסר לו על ידי המזכירות "שאחרי קבלת פסק דין יש לי 45 ימים להגשת ערעור" (סעיף 2 לתצהיר אשר צורף להשלמה). במסגרת ההשלמה הוסיף המבקש כי הוא זקוק לזמן נוסף לשם תיקון בקשת רשות הערעור והגשתה מחדש. בתשובת המבקש לתגובת המשיב, אשר הוגשה ביום 28.4.2015, שב המבקש והדגיש כי הוא זקוק לזמן נוסף על מנת לשכור עורך דין ולהגיש באמצעותו את בקשת רשות הערעור.

הכללים החלים ביחס להארכת מועד להגשת הליכים ערעוריים ידועים ומוכרים, ואיני רואה צורך לחזור עליהם. די שאציין, כי נקודת המוצא היא שבעל דין נדרש לעמוד במועדים הקצובים בדין להגשתם של הליכים כאמור; וכי ארכה להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור לא תינתן כדבר שבשגרה, אלא אך בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

לאחר ששקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיים בענייננו טעם מיוחד אשר יש בו כדי להצדיק את מתן הארכה המבוקשת.

מן הבקשה וההשלמה אשר הוגשו לא ניתן להבין בבירור את חילופי הדברים המדויקים בין המבקש לבין המזכירות. עם זאת, מהאופן שבו נוסחו הדברים מתקבל הרושם כי תשובת המזכירות הייתה תשובה כללית בלבד, וכי לא הייתה בה משום התייחסות פרטנית לעניינו של המבקש. ודוק: יש לתמוה על כך שהמבקש - אשר לדבריו הגיע פיסית למזכירות בית המשפט לצורך הגשת הליך אחר - לא הציג את פסק הדין לפני הפקיד עמו נועץ, דבר אשר היה מאפשר מתן מענה מדויק ופרטני לשאלתו. הכרה בנסיבות המקרה שלפניי ככאלה המבססות מסקנה בדבר קיומה של טעות בלתי נמנעת באורח סביר (ראו והשוו, בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (10.1.2012)), עלולה לפתוח פתח רחב יתר על המידה ולהפר את האיזון העדין אשר קיים בין האינטרסים השונים שבבסיס הכללים הנוגעים להארכת מועד להגשת הליכים (לפירוט ראו, בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה

(10.12.2013)).

כך או כך, אפילו הייתי מניח לטובת המבקש כי בנסיבות העניין יש לומר שהטעות הנטענת הייתה בלתי נמנעת באורח סביר - לא היה בכך כדי להועיל לו. הטעם לכך הוא, שהטעות האמורה עשויה להצדיק, לכל היותר, מתן ארכה קצובה עד ליום הארבעים וחמישה ממועד ההמצאה (היינו עד למועד הגשת בקשת הארכה שלפניי). ואולם כפי שפורט לעיל, המבקש אינו מסתפק בארכה האמורה אלא עותר לקבלת ארכה משמעותית בהרבה, אשר תאפשר לו לשכור עורך דין ולהגיש בקשת רשות ערעור (מתוקנת) באמצעותו. זאת, מבלי שניתן הסבר מבורר מדוע לא פעל המבקש לקבלת ייצוג משפטי בסמוך לאחר שהומצא לו פסק הדין (דבר אשר אף היה מונע את הטעות הנטענת לעניין המועדים). עוד אציין, כי במסמכים אשר צורפו על ידי המבקש אין כדי לבסס את הנימוק הנוסף אשר הועלה על ידו, ולפיו לא התאפשר לו להגיש את בקשת רשות הערעור במועד מפאת מצבו הרפואי.

לאמור עד כה מתווסף הנתון, כי בנסיבות העניין ולאחר עיון במסמכים שבתיק, איני סבור שסיכוייו הלכאוריים של ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו - שהינו בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" - נחזים להיות גבוהים.

על רקע כלל האמור לעיל, דינה של בקשת הארכה להידחות וכך אני מורה.