בבית המשפט העליון
בש"א 4703/15
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המערער:
אפרים דור
נ
ג
ד
המשיב:
דוד ספיאשוילי
ערעור על החלטת כב' הרשם ג' לובינסקי מיום 31.5.2015 בבש"א 8929/14
בשם המערער: בעצמו
פסק דין
1.מונח לפני ערעור על החלטת כב' הרשם ג' לובינסקי
(בש"א 8929/14, מיום 31.5.2015), שלא להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א 35853-11-13, כב' השופט י' שינמן ), במסגרתו נדחה ערעור על פסק הדין שניתן בעניינו של המערער דנן בבית משפט השלום בנתניה (תא"מ 1269-10-09, כב' השופטת י' קלוגמן ), ובו חויב לשלם למשיב 273,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
2.ביום 28.12.2014 – 45 ימים לאחר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי הומצא לידיו – הגיש המערער לבית משפט זה את בקשת רשות הערעור מטעמו, ועמה בקשת הארכה מושא ענייננו. לטענת המערער, שלא היה מיוצג – כאז כן עתה – טעותו נבעה מן הרושם שיצרה בו מזכירות בית המשפט באשר למועד הגשת בקשת רשות הערעור. עוד טען המערער כי מצבו הרפואי קשה, ואף משום כך לא עלה בידו לעמוד בסד הזמנים הקבוע בתקנות להגשת בקשת רשות הערעור. כב' הרשם דחה, כאמור, את בקשת המערער, ומצא כי לא מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" להארכת המועד – כדרישת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הרשם סבר כי גם אם חוסר ההבנה מול המזכירות הוביל לטעות בלתי נמנעת, אין בה כדי לסייע למערער. זאת, מאחר ומהודעה משלימה שהגיש ביום 3.2.2015 – כמו גם מתשובתו לתגובת המשיב – עולה כי המערער מבקש "ארכה משמעותית בהרבה, אשר תאפשר לו לשכור עורך דין ולהגיש בקשת רשות ערעור (מתוקנת) באמצעותו". לכך אין מקום להסכים. אשר לנימוק הרפואי, קבע הרשם כי המסמכים שצורפו אינם מלמדים על מניעה רפואית כלשהי להגשת בקשת רשות הערעור במועד. עוד הוסיף הרשם כי סיכויי בקשת רשות הערעור אינם גבוהים, נוכח העובדה כי מדובר בגלגול שלישי – על כל המשתמע מכך – ואף מסיבה זו דין בקשת הארכה להידחות.
בערעור שלפני, שב המערער על הטענות העיקריות שהעלה בהליך הקודם. מרכזית לענייננו היא טענתו לפיה שגה הרשם בהבנת דבריו בהודעתו המשלימה ובתשובתו לתגובת המשיב. לדבריו, לא היה בכוונתו לבקש ארכה ממושכת נוספת, ולא היה מקום להסיק כך מהצהרתו בדבר כוונה לשכור עורך דין. אדרבה, "בקשתי מכבוד הרשם, רק לקבוע תאריך, שבוע, חודש או משהו, מועד להגשת בקשת ערעור יל יד עו"ד או עם עזרת עו"ד, זה הכול מה שבקשתי" (השיבושים בציטוט זה והבאים אחריו, במקור).
3.סבורני כי יש ממש בטענתו האחרונה של המערער. אף ששפתו הבלתי-משפטית מקשה על הבנת הדברים, עיון בהודעה המשלימה מיום 3.2.2015 חושף שתי בקשות נפרדות . הראשונה, "לתת למערער את הארכת מועד להגשת בקשת ערעור עד כמה שניתן ", והאחרת – לאפשר לו "לתקן את כול בקשת רשות ערעור ואני צריך זמן כדי שלבדוק הכול ולכתוב הכול בצורה יותר טובה". איני רואה מניעה עקרונית להפעיל את "כלל העיפרון הכחול", ולהפריד בין שני החלקים: בקשת הארכה לחוד, ובקשת התיקון (והארכה הנוספת לשם כך) לחוד. אכן, בתשובתו לתגובת המשיב, מיום 28.4.2015, סיכם המשיב כי הוא "שוב מבקש לתת לי קצת זמן להגשת בקשת ערעור, שאני וכל להגיש עם עו"ד", אך ספק אם ניתן לראות בכך "חזרה" מן הבקשה המקורית.
עם זאת, אינני מוצא מקום להתערבות במסקנה אליה הגיע הרשם – וזאת, לנוכח יתר נימוקיו. ראשית, לא עלה בידי המערער להצביע על "טעם מיוחד" לאיחורו: כפי שנקבע, הנימוק הרפואי אינו נתמך במסמכים כלשהם, ואילו ה"קצר" התקשורתי שאירע, לכאורה, בין המערער ומזכירות בית המשפט אינו מהווה עילה מספקת למתן ארכה. הוראות הדין ביחס למועד הגשת בקשת רשות ערעור ברורות, ולא ניתן לאפשר חריגה מהן בהסתמך על טענה כללית, שאף לא הוכחה, לטעות של המזכירות.
שנית, גם אילו ניתן היה לראות בנימוקי המערער משום "טעם מיוחד", עליו לצלוח משוכה נוספת ולהראות כי לא קיימים טעמים מספקים התומכים בדחיית בקשת הארכה, שכן –
"הבקשה נבחנת בשני שלבים – קיומו של טעם מיוחד, המצדיק את קבלתה, ואם קיים טעם שכזה, בשלב השני, נבחנים שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד.
[...] במסגרת השלב השני , יש לבחון טעמים המצדיקים את דחיית הבקשה, בין היתר את אינטרס ההסתמכות של הצדדים, מועד הגשת הבקשה להארכת מועד, סיכויי הצלחת ההליך שבגינו הוגשה הבקשה, ועוד ( בש"א 724/13
אפ.אמ.אר מחשבים ותוכנה בע"מ נ' שטיין (17.4.2013)).
ההליך שלשם הגשתו מתבקשת הארכה הינו בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי – אשר, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, לא בנקל יידרש אליה בית המשפט. עיון בבקשה שבפנינו מלמד כי טענות המערער מתמקדות בקביעות עובדתיות של בית משפט השלום – אשר אומצו כמות שהן על ידי בית המשפט המחוזי, בהתאם לסמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. כך, למשל, משיג המערער על הקביעה, הנשענת על ממצאי מהימנות, כי קיבל הלוואות בתמורה להמחאות מושא התביעה; על הקביעה בדבר העדר תשתית עובדתית התומכת בטענתו כי המשיב חרג מן הריבית המותרת, וכיוצא באלה. מלבד הנטייה העקרונית שלא להתערב בקביעות עובדתיות, אין יסוד להניח כי הסוגיות שמעוררת בקשת רשות הערעור חורגות מעניינם הפרטי של הצדדים. בנסיבות אלה, סיכוייו הנמוכים של ההליך בגינו הוגשה בקשת הארכה מהווים טעם משמעותי נוסף לדחייתה.
4.אשר על כן, איני מוצא להתערב בשיקול דעתו של הרשם. הערעור נדחה. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ז' באדר א
התשע"ו (16.2.2016).
ש
ו פ ט