בש"א 9154/00 אליס טאייב נ. חמיד ראיף

המבקשת הגישה בקשה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. הבקשה הוגשה ביום 14.12.00. הבקשה הועברה לתגובה בו ביום. בהחלטה צויין שעל המשיב להגיב בתוך 10 ימים.

המשיב לא הגיב לבקשה.

ביום 9.1.00 הגישה המבקשת בקשה ליתן החלטה בהעדר תגובה של המשיב. בבקשה ציינה המבקשת כי ההחלטה מיום 14.12.00 הומצאה למשיב, על ידי בית המשפט, כבר ביום 19.12.00, וכן ביום 25.12.00. הואיל והמועד למתן תגובה חלף - נתבקשה ההחלטה.

ביום 9.1.00 ניתנה למבקשת ארכה, הואיל והמשיב לא הגיב על הבקשה "במועד שנקבע".

עתה עותר המשיב לעיון חוזר בהחלטה. בבקשתו מציין המשיב כי הוא הגיב על בקשת המבקשת ביום 8.1.00. המשיב ציין כי ככל הנראה נפלה תקלה המזכירות בית המשפט. בקשת המשיב אינה נתמכת בתצהיר או במסמכים כלשהם.

עיון בתיק בית המשפט מגלה, כי ביום 9.1.00 הוגשה תגובה של המשיב. תגובה זו לא קובלה, מאחר שהוגשה באיחור. מדור קליטה ציין, וציון זה היה מבוסס, כי המסמך לא התקבל "עקב אי התאמה". הסירוב לקבל הושתת על האיחור שבמסירת התגובה, מבלי שלווה לאיחור זה הסבר, ובקשה להארכת מועד.

כך קרה שהמשיב הגיב ביום בו ניתנה החלטה בעניינה של המבקשת, לאחר שחלף פרק הזמן שנקבע למתן תגובה. בנסיבות אלה, אין מקום לעיין מחדש בהחלטה. אפשר שלו טרח המשיב להגיש בקשה לביטול ההחלטה, תוך מתן הסבר לאיחור, היתה בקשתו נשקלת. המשיב לא הלך בדרך זו, ואילו הדרך של עיון מחדש אינה פתוחה בפניו, שכן על פי רישומי בית המשפט לא היתה תגובה של המשיב לבקשת המבקשת במועד הקובע.

הבקשה נדחית.