בש"א 9263/04 אופירה אלסיבוני נ. טל כהן

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 4.7.04.

פסק הדין הומצא למבקשת ביום 5.7.04. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 17.10.04. המועד האחרון להגשת ההליך היה ביום 20.9.04, ובכך מודה גם המבקשת. יוצא, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של קרוב לחודש ימים. המבקשת מנמקת את איחורה במספר נסיבות, שלטענתה, לא היו בשליטתה, ויש בהן, לשיטתה, כדי להצדיק את האיחור. כך, המבקשת מסבירה כי עצם מתן פסק הדין השפיע על מצבה הבריאותי והנפשי באופן שמנע ממנה לטפל בעניין זה. במיוחד כך, משבא כוחה דאז הודיעהּ בראשית חודש ספטמבר כי עקב עומס עבודה במשרדו לא יוכל להוסיף ולייצגה. הסבר נוסף שמעלה המבקשת בבקשתה נוגע לכך שאינה משפטנית ולא היתה בקיאה בהוראות הדין הרלוונטיות לעניין המועדים. טענה עיקרית נוספת בפיה של המבקשת היא כי לנוכח המטריה המועלית בבקשת רשות הערעור נשואת בקשה זו (דהיינו, פסלות שופט) ולנוכח סיכוייה הטובים של הבקשה להתקבל לאור מידע חדש שהושג אשר מעיד על קיומו של ניגוד עניינים אינהרנטי, הרי שיש להאריך את המועד.

מתן הארכה במקרה זה טעון קיומו של "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). נראה לי, כי אין הבקשה מגלה טעם מיוחד כאמור. אשר לטענות ביחס למצבה הבריאותי של המבקשת, הרי שאין בחומר שצורף כדי להניח תשתית, ממנה עולה כי בשל מצבה הבריאותי האמור נמנע מן המבקשת להגיש את ההליך במועד (ראו בש"א 9052/01 רווח נ' הום). גם אם אניח, כהנחה סבירה, כי למחלת המבקשת קיימת השפעה כזו או אחרת על תפקודה, אין במסמכים שצורפו כדי להעיד כי במועדים הרלוונטיים מחלתה היתה פעילה במידה ששיתקה את יכולת פעולתה. אכן, המסמכים שצורפו אינם מתייחסים כלל לתקופה הרלוונטית. אף אין בהם קביעה ביחס להשפעת מצב בריאותה של המבקשת על יכולת תפקודה. לא זו אף זו, מדברי המבקשת עצמה עולה כי בראשית ספטמבר עמדה בקשר עם מי שהיה בא כוחה, ואף תרה אחר בא כוח חלופי. אופן פעולה זה מעיד על יכולת של המבקשת לפעול לקידום עניינה. באותו זמן עדיין עמדו לרשותה של המבקשת כשבועיים ימים, ומדובר בפרק זמן סביר שיש בו כדי לאפשר את הגשת בקשת רשות הערעור (ולכל הפחות, הגשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור) במועדה. לסיכום סוגיה זו- לא הוכח קיומו של "טעם מיוחד" כתוצאה ממחלתה של המבקשת שיש בו כדי לאפשר את הארכת המועד המבוקשת.

גם אי בקיאותה של המבקשת בסדרי הדין אינה מהווה טעם מיוחד למתן הארכה. יש לזכור, כי המבקשת הייתה מיוצגת על ידי עורך דין, ויש להניח כי היתה ערה ללוח הזמנים לפעולה מול בית המשפט. כך אף עולה ממכתב בא כוחה הקודם מיום 14.10.04, אשר צורף לבקשה שבפניי. במאמר מוסגר יש להעיר כי אפילו לא היתה המבקשת מיוצגת, הרי שאין בכך כדי להקנות לה חסינות מהצורך לפעול בשקידה ואין בכך כדי להצדיק פגיעה בזכויותיו של בעל הדין שכנגד (אף לעניין זה ראו בש"א 9052/01 הנ"ל). לפיכך, אין בחוסר ידיעתה הנטען של המבקשת כדי להוות "טעם מיוחד" שיצדיק את הארכת המועד. אכן, לרשות המבקשת עמד פרק זמן ניכר, של כחודשים וחצי, להגשת ההליך. אין בטיעוני המבקשת הסבר של ממש מדוע לא היה סיפק בידה, במשך פרק זמן כה ארוך, להגיש לכל הפחות בקשה מתאימה למתן ארכה. בנסיבות אלה, אינני רואה בטיעונה זה של המבקשת טעם מיוחד למתן ארכה.

יש גם ממש בטענת המשיבים, לפיה עולה ממכתב בא כוחה הקודם של המבקשת, כי ביסוד הבקשה נעוץ שינוי בהחלטתה המקורית שלא להגיש הליך ערעורי כנגד החלטת הערכאה הקודמת. מובן, כי בעל דין רשאי לשנות את דעתו לעניין זה, אך אין בשינוי דעה כאמור כדי לשנות את מירוץ המועדים להגשת הליך, או כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה.

אשר לסיכויי ההליך, הרי שככלל אין מדובר בטעם העומד לעצמו כטעם מיוחד למתן ארכה, ולא שוכנעתי כי בנסיבות עניין זה יש הצדקה או מקום לעשות חריג לכלל הרחב. הדברים אמורים גם בטענות המבקשת לפסלות השופטת אשר דנה בעניינה.

אוסיף, כי מן החומר עולה שבתחילת חודש אוגוסט הודיעה המבקשת על כוונתה לנקוט בהליך ערעורי בתיק זה. להודעה כאמור עשוי להיות משקל במתן ארכה. עם זאת, כל מקרה ונסיבותיו. בהקשר זה, כוונה להגיש ערעור הוכרה כטעם מיוחד למתן ארכה כאשר היה מדובר בבקשת ארכה שהוגשה זמן קצר לאחר חלוף המועד להגשת הליך ערעורי. כאשר חלפה תקופה ניכרת של מעל שבועיים מן המועד האמור, וטרם הוגש הליך, היו רשאים המשיבים לפתח ציפיה כי הליך כאמור לא יוגש, וזאת גם בהינתן ההודעה האמורה. לכן, גם בעובדה זו אין כדי לסייע למבקשת.

התוצאה היא כי הבקשה נגועה באיחור ניכר, וכי לא ניתן טעם מיוחד להאריך את המועד לנקיטת ההליך. המשיבים רכשו ציפייה מוגנת לכך, שלא יוטרדו עוד בהליכים ערעוריים ביחס להחלטת הערכאה הקודמת. משכך, שהבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.