בש"א 9288/16 שאלתיאל מעודה נ. בת שבע אזולאי

1.בהחלטה מיום 1.12.2016 ציינתי כי אם נתונה למבקש זכות ערעור על ההחלטה מיום 30.10.2016, אזי בקשת הארכה שהגיש מיותרת בעיקרה והוא רשאי להגיש הליך ערעורי עד ליום 14.12.2016.

המשיבים התבקשו להתייחס בתגובותיהם לשאלת אופן ההשגה על ההחלטה. בתגובות שהגישו המשיבים 2 ו-3 הודיעו הם כי לעמדתם ההחלטה היא "צו בפשיטת רגל" עליה נתונה למבקש זכות ערעור; ואילו המשיבה 1 טוענת כי אין מדובר ב"צו בפשיטת רגל" וכי יש לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת" עליה לא נתונה זכות ערעור.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 14.12.2016 הגיש המבקש הודעת ערעור הנסבה על ההחלטה, וזו התקבלה לרישום (ע"א 9704/16).

2.לאחר ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה כי נתונה למבקש זכות ערעור על ההחלטה.

עניינה של ההחלטה הוא בגדרי תחולתו של צו ההפטר שניתן למבקש, ובהקשר זה בקשתו להחיל את צו ההפטר על חוב המזונות שלו התקבלה בחלקה , כך שזה הוחל על חוב המזונות למוסד לביטוח לאומי ולא על חוב המזונות כלפי גרושתו-המשיבה 1. החלטה כזו, אשר עניינה היקף תחולתו של צו ההפטר ובגדרה שינה בית המשפט את היקף תחולתו - כך שההפטר הוחל על חלק מחוב המזונות - נמנית לטעמי עם ההחלטות המרכזיות בתיק פשיטת הרגל, אותן ראוי לסווג כ"צו בפשיטת רגל". יוער בהקשר זה כי העובדה שבית המשפט קיבל את טענות המבקש באופן חלקי ושינה את היקף צו ההפטר רק ביחס לחלק מחוב המזונות (כלפי המוסד לביטוח לאומי בלבד) אינה משנה מן העובדה ששינוי היקף צו ההפטר "צובע" את ההחלטה כולה כהחלטה שהיא "צו בפשיטת רגל", ומשכך רשאים הצדדים להשיג בזכות, על כל חלקיה (ראו והשוו רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי (26.10.2011)).

המסקנה היא אפוא כי הערעור אותו הגיש המבקש הוגש במועדו, והבקשה שבכותרת למתן ארכה מיותרת, והטיפול בה הסתיים בזאת. אין צו להוצאות.