בש"א 9432/12 תשלוז השקעות והחזקות בע"מ נ. עיריית אשקלון

לפניי מונחת בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.10.2012 המתייחסת לפסיקתה שניתנה על ידו קודם-לכן (בהמשך לפסק-דין מיום 12.9.2011). לבקשה שלפניי קדמה השגה על החלטת מזכירות בית משפט זה שלא לקבל לרישום ערעור (בזכות) שאותו באה המבקשת להגיש עוד ביום 29.11.2012. כבוד הרשמת ל' בנמלך דחתה את ההשגה

(בש"א 8669/12, החלטתה מיום 20.12.2012), תוך שהיא קובעת כי החלטת בית המשפט המחוזי היא אכן "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות.

הנה כי כן, משכשל ניסיונה של המבקשת להגיש ערעור בזכות על החלטת בית המשפט המחוזי, עותרת היא עתה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור. איני רואה צורך לחזור ולפרט את שנאמר בהחלטת כבוד הרשמת בנמלך, ואגש ישירות להכרעה בעניין הארכה.

בחנתי את הטענות מכאן ומכאן, ובאתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. בפתח הדברים אדגיש כי בנסיבות העניין סבורני כי ניתן וצריך היה להימנע מן הטעות בהגשת הליך של ערעור בזכות – המסקנה בעניין ההליך הנכון כאן (בקשת רשות ערעור) נובעת מהכללים הרגילים העולים גם מן הפסיקה, ואין לי אלא להפנות לנימוקי החלטתה של כבוד הרשמת בנמלך. יתרה מכך, המבקשת טוענת כי הודעת הערעור הוגשה ביום האחרון להגשת בקשת רשות ערעור, אך טענה זו בטעות יסודה. טעם הדבר הוא כי לדברי המבקשת החלטת בית המשפט המחוזי הומצאה לה בתאריך 29.10.2012, ועל כן המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור חל ביום 28.11.2012. ממילא ברור כי הגשת ההליך (השגוי) ביום 29.11.2012 הייתה באיחור של יממה.

יודגש: טעות בדין עשויה, בנסיבות מסוימות, להוות "טעם מיוחד" למתן ארכה, אך ענייננו לא בא בגדר המקרים הללו. מעבר לאמור לעיל, יש להדגיש כי המבקשת מיוצגת על-ידי עורך-דין, וכי היא בחרה להגיש הליך של ערעור בזכות על אף שלכל הפחות צריכים היו להתעורר אצלה ספקות ממשיים אם אמנם עומדת לה זכות ערעור. כאן המקום לחזור ולציין כי הדרך שראוי לנהוג בה, במקרים של ספק לגבי הסיווג הנכון, היא להגיש

בקשת רשות ערעור

במועד הקבוע בדין לכך, קרי: תוך 30 ימים, ולבקש כי בית המשפט יפעיל את תקנה 410 או 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – ראו למשל ע"א 5260/11

בן עזר נ' א.בן עזר ובניו בע"מ

(לא פורסם, 2.10.2011) . בענייננו המבקשת לא פעלה כך, וכאמור, גם הטענה בדבר הגשת הערעור בתוך פרק הזמן של 30 ימים אינה נכונה.

זאת ועוד, המבקשת בחרה לנהל הליך של השגה – וזו זכותה – אך בסופו של דבר הבקשה להארכת מועד הוגשה פרק-זמן ממושך לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור. בנסיבות אלה, שיקולי סופיות הדיון מקבלים משקל לא מבוטל, בפרט בשים לב לכך שההליך נסב על בקשה לביטול פסיקתה (שהיא עצמה ניתנה זמן רב לאחר פסק-הדין). ולא רק הסופיות חשובה כאן – גם ההסתמכות. המבקשת טוענת כי הודיעה על כוונתה להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי במסגרת בקשת לעיכוב ביצוע (שהוגשה ביום 14.11.2012). אלא שעצם קיומה של הודעה כזו, בגדרי בקשה לעיכוב ביצוע (שנדחתה), אינה שוללת בהכרח את התגבשותו של אינטרס ההסתמכות, כאשר המועד הקבוע בדין להגשת ההליך הערעורי (המתאים) חולף, וההליך אינו מוגש. הוסיפו לכך את טענת המשיבים כי כלל לא היו מודעים לניסיון להגשת הערעור – ולהגשת ההשגה על החלטת המזכירות – זאת עד שקיבלו לידיהם (ביום 23.12.2012) את החלטת כבוד הרשמת בנמלך, והמסקנה המתקבלת היא שיש לייחס משקל לא מבוטל לאינטרס ההסתמכות של המשיבים על גמר ההתדיינות עם המבקשת בעניין הפסיקתה. ודוק: התגבשותו של אינטרס ההסתמכות היא פועל יוצא של התנהלות המבקשת, הן משום שלא הגישה הליך מתאים במועד, הן משום שגם את ההליך השגוי – ואת ההשגה על החלטת המזכירות – לא הביאה לידיעת המשיבים בסמוך להגשתם לבית המשפט.

לאור הנימוקים המצטברים האמורים לעיל, ומשגם סיכויי ההליך אינם נראים גבוהים במידה המטה את הכף לטובת קבלת הבקשה, אין בידי ליתן ארכה כמבוקש. הבקשה נדחית, אפוא. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיבות בסך של 3,500 ₪.