בש"א 9468/12 מרכז השילטון המקומי נ. עיריית ירושלים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

תחילתו של ההליך בבית משפט השלום בירושלים, שם הגיש המשיב 2 תביעת לשון הרע נגד המשיבה 1. התביעה התקבלה ושני הצדדים ערערו על פסק-הדין לפני בית המשפט המחוזי בירושלים. או-אז עתר המבקש – המרכז לשלטון מקומי – להצטרף לערעורה של המשיבה 1, ובקשתו התקבלה. בסופו של דבר נדחו שני הערעורים בפסק-דין מיום 2.12.2012. המשיבה 1 הגישה ביום 1.1.2013 בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 25/13), ואילו המבקש הגיש (ביום 31.12.2012) את הבקשה שלפניי להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור עד ליום 13.1.2013.

הנימוק העיקרי שביסוד הבקשה הוא עומס רב על עורכת-הדין של המבקש, עקב נסיבות אישיות ושינויים ארגוניים במשרד. עוד נטען בבקשה כי אפשר שעומדת למבקש – שכאמור צורף לראשונה כצד בשלב הערעור בבית המשפט המחוזי – זכות ערעור. המשיב 2 הודיע כי הוא מתנגד למתן הארכה, בציינו בין היתר כי הבקשה אינה כוללת פירוט הולם ואינה נתמכת בתצהיר ובאסמכתאות. עוד צוין כי בדיון בבית המשפט המחוזי יוּצג המבקש על-ידי עורך-דין אחֵר מאותו משרד.

ראשית ראוי להבהיר כי לא עומדת למבקש זכות ערעור על פסק-הדין, וכי ההליך המתאים הוא בקשת רשות ערעור –ראו, בשינויים המתבקשים, ע"א 1621/12 עו"ד אבו רייא נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 2.4.2012). מכאן לעניין הארכת המועד: יש ממש בטענתו של המשיב כי נימוקי הבקשה אינם מפורטים די הצורך, וכי אין בה כדי לשכנע שאי אפשר היה לעמוד בהוראת החוק לגבי המועד להגשת בקשת רשות ערעור (לרבות באמצעות עורך-דין אחֵר מן המשרד). עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שהבקשה הוגשה בטרם חלוף המועד הקצוב בדין, וכן מן העובדה שכבר קיים הליך תלוי ועומד לעניין אותו פסק-דין (רע"א 25/13).

לאור האמור, סבורני כי האיזון הראוי מצוי במתן ארכה קצרה – עד ליום 17.1.2013, בכפוף לכך שעד לאותו מועד תשולמנה למשיב 2 הוצאותיו בגין ההליך שלפניי, בסך של 2,500 ₪. מובהר בזאת כי הגשת אישור על ביצוע התשלום מהווה תנאי לקבלת ההליך לרישום. ככל שיוגש ההליך יש לציין בפתחו את דבר הארכה, ולצרף עותק של החלטתי-זו כנספח. תשומת לב המזכירות כי יש להעביר את ההליך – ככל שיוגש – לאותו שופט שיקבל לידיו את רע"א 25/13.

החלטה זו תומצא לצדדים ללא דיחוי באמצעות הפקסימיליה.