בש"א 9570/11 אברהם סימון נ. עו"ד אייל רחמים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.7.2011, וכן על החלטה נוספת מיום 24.7.2011.

המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבים. התביעה נדחתה על-ידי רשם בית המשפט המחוזי (א' זמיר) ביום 18.1.2009 בהיעדר התייצבות מצד המבקשים. ניסיונם של המבקשים להביא לביטול פסק-הדין לא עלה יפה, והם הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתה של רשמת בית המשפט המחוזי (נחליאלי-חיאט) שלא לבטל את פסק-הדין. כבוד הרשם ח' ברנר קבע כי הערעור הוגש באיחור, וכי אין מקום למתן ארכה להגשתו. בהחלטתו (מיום 24.5.2011) נדרש כבוד הרשם ברנר להתנהלותם של המבקשים, וציין בין היתר כי הם מסרבלים את ההליך עד בלי די; כי הם מרבים בהגשת בקשות באופן המעיד כי "רכשו מיומנות של ממש בהגשת כתבי טענות"; וכי האיחור בהגשת הערעור אינו הראשון – למעשה ההחלטה המקורית נשוא הערעור עניינה דחיית בקשה לביטול פסק-דין בשל איחור בהגשת הבקשה. כבוד הרשם הטעים כי "מי שנכווה ברותחין, כמו המבקשים, צריך היה להיזהר בפושרין". בסופה של ההחלטה קבע כבוד הרשם כי "משנדחתה הבקשה להארכת מועד, הערעור עצמו נדחה".

המבקש ערער על החלטת כבוד הרשם לפני כבוד שופטת בית המשפט המחוזי, ע' צ'רניאק. במסגרת הדיון הועלתה שאלה בדבר סמכותו של בית המשפט לדון בערעור, נוכח העובדה שכבוד הרשם ברנר הורה על דחייתו של הערעור ולא על מחיקתו בלבד. בסופו של הדיון ביקש המבקש "למשוך" את הערעור (לפני כבוד השופטת צ'רניאק), ללא צו להוצאות. בית המשפט המחוזי אכן מחק את הערעור. בפסק הדין צויין כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה, ללא הסכמה של המבקש לראות בהחלטתו של כבוד הרשם ברנר ככזו המוחקת את הערעור, אין אפשרות "להשלים את הדיון במתן פסק-דין". אולם, כאמור, המבקש ביקש למשוך את ערעורו, ועל כן בית המשפט הורה על מחיקת הערעור תוך חיובו של המבקש בתשלום הוצאות. או-אז פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי, הודיעו כי הם מסכימים להשקיף על החלטת כבוד הרשם ברנר כהחלטה המוחקת את הערעור, וביקשו כי בית המשפט ישלים את הדיון וייתן פסק-דין לגופו של עניין. בית המשפט (כבוד השופטת צ'רניאק) דחה את הבקשה (ביום 24.7.2011) בציינו כי הדיון בערעור הושלם בפסק-דין, ומלאכתו של בית המשפט תמה.

ביום 17.10.2011 הגישו המבקשים ערעור על פסק-הדין מיום 14.7.2011 ועל ההחלטה מיום 24.7.2011 (ע"א 7564/11), ובמסגרתו עתרו למתן פטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון. במסגרת בירור בקשה זו האחרונה עלתה השאלה אם אמנם עומדת להם זכות ערעור. בהחלטתי מיום 30.11.2011 קבעתי כי זכות כזו אינה עומדת, שכן מדובר בפסק-דין של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת רשם, ובהחלטה עוקבת המבהירה כי משניתן פסק-דין אין מקום "להשלים את הדיון וליתן פסק-דין". הדגשתי כי "הדין בעניין ברור" וכי לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. סוף דבר – ע"א 7564/11 נמחק.

או-אז, ביום 23.12.2011, הוגשה הבקשה שלפניי – להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מיום 14.7.2011 ומיום 24.7.2011. הבקשה הוגשה, כלשון המבקשים, "לפנים משורת הדין ממש! ולמען הזהירות". לדברי המבקשים, הם מלכתחילה הגישו לבית המשפט כשבאמתחתם הליך של בקשת רשות ערעור, אך במזכירות בית המשפט נאמר להם כי עליהם להסב את ההליך לערעור בזכות – וכך עשו. המבקשים טוענים כי מדובר במצב של טעות בדין בתום-לב, וכי לא יהא בהארכת המועד כדי לפגוע בציפיות המשיבים. לדעת המבקשים, יש מקום לדון בהליך לגופו על-מנת להתיר את הסתירה בין החלטת בית המשפט קמא לבין פסיקת בית המשפט העליון (רע"א 10640/04). המבקשים אף מעלים השגות לגוף החלטתו של כבוד הרשם ברנר (שניתנה, כאמור, עוד ביום 24.5.2011).

המשיבים מתנגדים למתן הארכה.

לאחר העיון באתי לכלל מסקנה כי אין מקום למתן הארכה המבוקשת. לעניין זה די שאציין את הנקודות הבאות: ראשית , פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מיום 14.7.2011 ניתן במעמד הצדדים, ועל כן המועד להגשת בקשת רשות ערעור עליו חל בסוף חודש ספטמבר. משכך, גם אם אניח לטובת המבקשים כי יש לבחון את התנהלותם בהתאם למועד שבו הגישו את ההליך הערעורי השגוי (ע"א 7564/11 – 17.10.2011), הרי שמדובר באיחור ניכר שלא מצאתי לו הסבר מבורר ומניח את הדעת. כמובן, עצם העובדה שהמבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה להשלמת הדיון ולמתן פסק-דין" – זאת לאחר שניתן לבקשתם פסק-דין המוחק את ערעורם – אינה מאריכה את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין, וממילא גם המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 24.7.2011 חלף-עבר בטרם שהוגש ע"א 7564/11. אוסיף ואציין כי מחדלם של המבקשים מקבל משנה תוקף נוכח השתלשלות העניינים הקודמת, הכוללת סילוק הליכים בשל איחור בהגשתם (ראו לעניין זה גם האמור בהחלטתו של כבוד הרשם ברנר מיום 24.5.2011). שנית , הסיכוי להתערבותו של בית משפט זה בהחלטותיה של כבוד השופטת צ'רניאק מיום 14.7.2011 ומיום 24.7.2011 נחזה להיות נמוך ביותר, ואף בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי אין מקום לאפשר הגשת בקשת רשות ערעור על החלטות אלה. אזכיר, כי פסק-הדין מיום 14.7.2011 ניתן לאחר שהמבקש משך את ערעורו, וכי בהחלטה הנוספת, מיום 24.7.2011, הבהיר בית המשפט את המובן מאליו – כי משניתן פסק-הדין, הוא סיים את מלאכתו.

די באמור כדי להוביל לדחיית הבקשה שלפניי, מבלי שראיתי צורך להידרש למכלול הטענות שהועלו על-ידי המשיבים בתגובותיהם (אציין כי בנסיבות העניין גם לא מצאתי טעם והצדקה לאפשר הגשת תשובה לתגובה, כפי שביקשו המבקשים מיום 11.1.2012). המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך הדין של המשיב 1 בסכום של 2,000 ₪, ובשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים 2 ו- 3 בסכום זהה.