בש"א 9852/05 בנק הפועלים בע"מ נ. הסתדרות העובדים הכללית החדשה בא"י -הסתדר

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

תחילתה של בקשה זו בהסכמה חברית להארכת מועד והמשכה בחזרה מהסכמה זו ומחלוקת בדבר הנסיבות אשר גרמו לכך. איני רואה לנכון להיכנס לפרטיה של מחלוקת זו ואף לא לחוות דעתי בעניין, שכן אין הדבר נדרש לצורך הכרעה בבקשה שבפני.

אין חולק, כי המועד האחרון להגשת ערעור בהליך שבכותרת היה ביום 16.10.05. אין גם חולק, כי ביום זה לא הוגש הערעור, וכי בערבו של אותו יום נוצר קשר טלפוני בין באי כוחם של המבקשת לבאי כוחם של המשיבות 1 ו-3 אשר במהלכו נתנה הסכמה על ידי אחד מהם להארכת המועד, הסכמה אשר ממנו חזרו למחרת היום. בנסיבות העניין, מצאתי שיש להיעתר לבקשה להארכת מועד. זאת שכן מהתשתית העובדתית שהונחה לפני לא עולה שהמשיבות הסתמכו על האיחור ונגרם להם נזק עקב כך. המשיבות היו מודעות היטב לכך כי המבקשת אינה משלימה עם פסק דינו של בית המשפט קמא ובכוונתה להגיש עליו ערעור. במכתב מיום 30.8.05 הודיע בא כוח המבקשת לבא כוח המשיבות כי בכוונת שולחתו להגיש ערעור על פסק הדין וביקש הסכמתה להימנע מביצוע דיספוזיציה בנכס נשוא התובענה עד להכרעה בערעור. משהסכמה כאמור לא ניתנה, הגישה המבקשת בקשה ביום 5.9.05 לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע פסק דינו עד להכרעה בערעור שבדעתה להגיש לבית משפט זה. ביום 7.9.05 נתן בית משפט קמא החלטה לפיה הבקשה תועבר לתגובת המשיבות וכן ניתן על ידו צו עיכוב זמני עד להחלטה בבקשה. ביום 25.9.05 הוגשה תגובת המשיבים. ביום 16.10.05, נתנה החלטת בית המשפט המחוזי (בהיעדר הצדדים) על פיה על המשיבים ליתן הצהרה כי אם הערעור יתקבל, לא יהיה באי מתן הצו כדי למנוע החזרת המצב למועד שקדם למתן פסק הדין, ובהעדר הצהרה זו יעוכב פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור. כאמור לעיל, בערבו של אותו יום, התקשרו באי כוח המשיבות להאריך את המועד להגשת הערעור. נוכח ניהולו של הליך לעיכוב ביצוע פסק הדין, המשיבות היו מודעות היטב לכוונת המבקשת להגיש ערעור. בכך יש כדי להשליך על השאלה בדבר עוצמת ציפיותיו של בעל הדין האחר לכך שהוא לא "יוטרד" עוד. בהעדר נסיבות המורות אחרת, אין לקבוע כי במהלך השעות הספורות שחלפו מסגירת מזכירות בית המשפט ביום 16.10.05 ועד לקשר הטלפוני שנוצר בין הצדדים בערבו של אותו יום נוצרה אצל המשיבות ציפייה כי לא "יוטרדו" עוד בהליך ערעורי בעוצמה המצדיקה את דחיית הבקשה שבפני. מכל מקום המשיבות לא הראו כי נגרם להן נזק עקב הסתמכותן כאמור (ראו: רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , תק-על 2002(1), 744). לכך יש להוסיף, כי אין לקבוע בשלב זה, ולצורך הבקשה שבפני, כי סיכויי הערעור קלושים. עוד יצוין כי המשיבה 2 מסכימה להארכת המועד. בנסיבות אלה, לא מצאתי אפוא שראוי להביא לדחיית ההליך עקב האיחור בהגשת הערעור. המזור למצב שבפני הוא בפסיקת הוצאות מתאימה למבקשת אשר הביאה לצורך בהליך זה. התוצאה היא, כי המועד להגשת הערעור מוארך. הערעור יוגש תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות 1 ו-3 בהליך זה בסך של 3,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.