בשג"ץ 10025/09 רמי יוסף נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.

ההליך נסב על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדחות את עתירת המבקש להוציאו לחופשות. בית המשפט פסק כי מידעים מודיעיניים עדכניים מלמדים על רמת סיכון ברמה גבוהה ביותר הנשקפת מן המבקש.

2.

החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים ניתנה ביום 9.11.2009 במעמד המבקש. ביום 3.12.2008 הגיעה למזכירות בית המשפט בקשת רשות ערעור מטעם המבקש. מאחר שהמועד להגשת ההליך חלף, היא לא קובלה לרישום. ביום 15.12.2009 הגיש המבקש בקשה להורות על קבלת ההליך לרישום. נטען בה כי למשלוח הבקשה לרשות ערעור קדמה שליחה של הבקשה בפקס, ביום 25.11.2009, בד בבד עם התחייבות כי הנספחים יועברו בהמשך. המשלוח בפקס נעשה יומיים לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת הליך, עיכוב שהיה נעוץ בנסיבות אישיות של בא-כוח המבקש.

3.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, המבקש לא הצביע על טעם מספיק, אשר מצדיק איחור של 21 ימים בהגשת הבקשה. הנימוקים בבקשה מתייחסים, כך נטען, לאיחור בן יומיים ואינם מבהירים מדוע הבקשה הוגשה בסופו של דבר רק ביום 15.12.2009. המשיבה מוסיפה וטוענת כי סיכוייה של הבקשה לרשות ערעור נמוכים, שכן היא אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית אלא מתמצה בעניינו הפרטי של המבקש.

4.

המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטה של בית משפט לעניינים מינהליים בעתירת אסיר הינו חמישה עשר ימים (תקנה 7(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם – 1980). עם זאת, לרשם בית המשפט נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשת ההליך, מכוח הסמכות הכללית הקבועה בסעיף 90(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (ראו, בשג"ץ 4232/91 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברהים אחמד (לא פורסם, 11.10.1991)). סמכות כללית זו אינה מותנית בקיומו של טעם מיוחד כנדרש בהליכים אזרחיים לגבי מועד הקבוע בחיקוק ודי בקיומו של טעם סביר שיהא בו כדי להצדיק את האיחור. יחד עם זאת, מתן אורכה אינו נעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי בעתירות אסירים, כמו גם בהליכים פליליים, יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל (השוו, בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)).

5.

במקרה שלפניי, המבקש שלח לבית המשפט את הבקשה לרשות ערעור באיחור של יומיים. ההסבר לאיחור נעוץ, לדברי המבקש, במצבו הרפואי של אביו של בא-כוחו, שהיה מאושפז אותה עת בבית חולים. בהמשך נשלח החומר גם בדואר ומשלא קובל לרישום נשלחה הבקשה להארכת מועד. בסופו של דבר הגיע משך האיחור לעשרים ימים. אכן, אין המדובר באיחור של מה בכך. יחד עם זאת, נוכח ההסבר שסיפק בא-כוח המבקש והשתלשלות העניינים שפורטה לעיל, שוכנעתי כי מתקיים טעם סביר המצדיק את האיחור וכי יש לקבל את הבקשה ולהאריך את המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור עד למועד הגשתה בפועל. החלטה זו תתויק בתיק הבקשה לרשות ערעור, לכשיפתח.