פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בשג"ץ
1565/11 - א'
בפני:
כבוד הרשם גיא שני
המבקשים:
1. חברת אלעג'ולי לחלפנות
2. גאזי קאסם אחמד עיסא
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הביטחון
2. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש
בקשה להארכת מועד
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק דין שניתן ביום 9.2.2011 ודחה את עתירתו של המבקש (בג"ץ 10244/06). העתירה נסבה על החרמת כספים שנתפסו (בשנת 2006) במהלך חיפוש בביתו של המבקש 2 ובמשרדה של המבקשת 1 ברמאללה.
הבקשה להארכת מועד – ובצמוד לה הבקשה לדיון נוסף – הוגשה ביום 25.2.2011, קרי: באיחור של יום אחד. בבקשה נטען כי פסק הדין ניתן בהיעדר הצדדים ולא הומצא למבקשים; בא-כוח המבקשים – כך נטען – צפה בפסק-הדין ביום 10.2.2011 דרך אתר האינטרנט של בית המשפט. בנסיבות אלה, כך נטען, ראוי להאריך את המועד להגשת בקשה לדיון נוסף. המשיבים מתנגדים לבקשה בנימוק כי המבקשים לא הצביעו על "טעם מיוחד" להארכת מועד; עוד נטען כי לא קמה במקרה זה עילה לקיום דיון נוסף.
דין הבקשה להידחות.
תקנה 4 ל תקנות סדר הדין בדיון נוסף , התשמ"ד-1984, קובעת כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין. בשונה מהכלל הרגיל, מניין הימים מתחיל בעת מתן פסק הדין ולא בעת המצאתו לצדדים, וזאת בין אם ניתן פסק-הדין במעמד הצדדים בין אם לאו. גישה נוקשה זו נעוצה בטיבו המיוחד של הליך הבקשה לדיון נוסף, החורג מעקרון סופיות הדיון ופותח פתח להתדיינות נוספת בעניין שהוכרע בפסק-דין של בית המשפט העליון. לפי תקנה 4 הנ"ל, הארכת המועד הקבוע בדין מותנית בהצגת "טעם מיוחד". דרישה זו מיושמת בצמצום ובדווקנות יחסית בהליך כגון זה שלפניי, לאור ייחודיותו כאמור לעיל (ראו המ' 589/68 אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב(3) 699 (1968)).
בענייננו, מדובר באיחור של יממה בהגשת ההליך. כפי שנפסק לא פעם, איחור של יממה אף-הוא איחור, ובית המשפט לא ייעתר לבקשה להארכת מועד אלא בהתקיים "טעם מיוחד". אלמלא נפסק כך, לא הייתה משמעות למועדים שנקצבו בדין, ובעל-דין היה רשאי מניה וביה להגיש את ההליך תוך ששה-עשר ימים, ולא חמישה-עשר כהוראת התקנות. אמת, משכו של האיחור מהווה שיקול רלבנטי בבחינת הבקשה להארכת מועד, אולם אין בעצם העובדה שמדובר באיחור קצר כדי לייתר את הצורך לבחון אם במכלול הנסיבות הוצג "טעם מיוחד" כנדרש. כך בכלל, וכך ביתר שאת במקום שבו מבוקש להאריך את המועד להגשת בקשה לדיון נוסף.
במקרה שלפניי, עיון בבקשה להארכת מועד, ואף בתשובה שהגישו המבקשים לתגובת המשיבים, אינו מגלה "טעם מיוחד" כנדרש. למעשה, הבקשה – שאינה נתמכת בתצהיר – לא כוללת הסבר של-ממש להגשת ההליך באיחור, ובוודאי אינה מצביעה על הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד . כאמור, בענייננו לא מועד ההמצאה הוא הקובע, כי אם מועד מתן פסק-הדין, ובנסיבות העניין גם לא נוצר קושי מבורר להגשת הליך במועד שהרי בא-כוח המבקשים חזה בפסק-הדין דרך האינטרנט יום לאחר שניתן. ברור אפוא כי לא הייתה כל מניעה להגשת הבקשה לקיום דיון נוסף, או למצער להגשת הבקשה למתן אורכה, בתוך התקופה הקצובה של חמישה-עשר ימים.
זאת וגם זאת, הוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובעת אמות-מידה דווקניות למתן דיון נוסף. הליך חריג זה שמור למקרים שבהם בפסק הדין של בית משפט זה נקבעה הלכה אשר מפאת חשיבותה, קשיותה והחידוש שבה, או מפאת היותה סותרת הלכה קודמת, מוצדק ללבנה לפני הרכב מורחב של שופטים. בפועל, בית משפט זה נעתר לבקשות לדיון נוסף במקרים חריגים ביותר. לאור הכללים האלה, ולאחר שעיינתי בפסק-הדין המנומק של בית משפט זה (שניתן פה-אחד) ובטענות המועלות בבקשה לדיון נוסף הנושאות אופי "ערעורי", התרשמותי היא – לצורך ההליך שלפניי – כי סיכויי ההליך אינם גבוהים במידה המצדיקה היענות לבקשה להארכת מועד בנסיבות שתוארו לעיל.
הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אמנע ממתן צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ח באדר ב'
תשע"א (24.3.2011).
גיא שני
ר ש ם