בשג"ץ 5406/98 בר-נוי שאול נ. השופט סוקול

1.המערער הגיש עתירה לבית משפט זה כנגד המשיבים (בג"ץ 5041/98). המשיבים 1 ו2- הם שופט בית משפט השלום בחיפה ושופט בית המשפט המחוזי בחיפה, שישבו בדין במסגרת ההתדיינויות המשפטיות שהתנהלו בין המערער לבין המשיבים הפורמליים. שתיים הן בקשותיו של המערער בעתירתו. ראשית ביקש המערער כי יצא מלפני בית משפט זה צו המורה למשיבים 1 ו2- בו יחוייבו המשיבים 1 ו2- לפסוק בעניינו על פי ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון. שנית, ביקש המערער כי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יורה למשיבים 1 ו2- למחוק ו/או לתקן את החלטותיהם, כך שיכללו את טענותיו כפי שהושמעו בפניהם וכפי שהן עולות מכתבי הטענות שהגיש למשיבים 1 ו2-.

2.במקביל להגשת העתירה פנה המערער לבית המשפט וביקש לפטור אותו מחובת תשלום האגרה. הרשמת עיינה בבקשתו והחליטה שלא לפטור את המערער מחובת תשלום האגרה, הואיל ו"ההליך שהמבקש מעוניין להביא בפני בית המשפט אינו מגלה עילה (תקנה 13(ב) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח1987-)". הרשמת הוסיפה וציינה כי "הדרך להשיג על החלטות שיפוטיות איננה בהגשת עתירה לבג"ץ כי אם בהליך ערעור".

3.בערעור שבפניי טוען המערער כי הרשמת שגתה בהחלטתה. המערער טוען כי בעתירתו אין הוא מבקש להשיג על החלטה שיפוטית, אלא הוא מבקש לתקוף אי יישום נוהל מינהלי גרידא. המערער מציין כי על פי סעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה, שומה היה על המשיבים 1 ו2- ליישם ללא כחל וסרק ומבלי להפעיל שיקול דעת כלל את ההלכות שנפסקו בבית המשפט העליון במקרים דומים למקרהו. המערער מוסיף ומציין כי באותו אופן היה על המשיב 1 לתאר את טענותיו. דהיינו, לשיטת המערער, אין למשיב 1, ולמעשה לכל שופט, שיקול דעת בתיאור הטענות שהושמעו על ידי בעל דין והוא מחוייב לרשום אותם בהחלטתו כפי שנטענו על ידי המערער.

4.עיינתי בעתירת המערער ובהודעת ערעורו של המערער. נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות אף ללא קבלת תשובת המשיבים. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת הרשמת ולפיה בקשת הפטור מתשלום אגרה אינה מגלה עילה כמצוות תקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות). אכן, עיון בטענותיו של המערער מראה כי טענותיו הן ערעוריות במהותן ועל כן, בדין נקבע כי אין הבקשה לפטור מאגרה מגלה עילה. על כן, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

5.במידה ועומד המערער על עתירתו, יפקיד המערער את האגרה כנדרש, לא יאוחר מיום א', 6.12.98.