בשג"ץ 6106/06 ג'ון ולנסיה נ. מדינת ישראל - משרד הפנים

המערער, אסיר בכלא איילון, מערער על החלטת הרשמת ש' ליבוביץ מיום 3.7.06 לפיה נדחתה בקשתו של המערער לפטור מתשלום אגרה במסגרת עתירה לבג"צ.

ביום 28.5.06 הגיש המערער עתירה לבג"צ במסגרתה ביקש כי בית משפט זה יורה למשרד הפנים ליתן לו אזרחות ישראלית. במסגרת עתירתו ביקש המערער פטור מתשלום אגרה. בהחלטה מיום 30.5.06 נתנה הרשמת למערער הזדמנות להשלים את הבקשה לפטור מתשלום אגרה על-ידי צירוף כרטיס כספי האסיר המעיד על מצבו הכלכלי. המערער לא פעל בהתאם להחלטת הרשמת, ולכן ביום 20.6.06 דחתה הרשמת את הבקשה לפטור מתשלום אגרה. ביום 29.6.06 הגיש המערער בקשה לעיון חוזר בהחלטת הדחייה, לה צורף כרטיס כספי האסיר של המערער. ביום 3.7.06 החליטה הרשמת שלא לשנות את החלטתה מיום 20.6.06 וזאת נוכח סכום האגרה המינימאלי שעל העותר לשלם. על החלטה זו, שלא לשנות את ההחלטה המקורית, הוגש הערעור שלפניי.

בערעור שלפניי חוזר המערער על טיעוניו בדבר חוסר יכולתו הכלכלית לשלם את האגרה. לטענתו, אין מי שיכול לעזור לו לשאת בתשלום האגרה, וכי באמצעות הכסף שהוא מרוויח מעבודתו הוא קונה מצרכים חיוניים וטלכרט לשיחות עם בני משפחתו הנמצאים בקולומביה. בנוסף, טוען המערער, כי הרשמת התעלמה מטענה שהעלה במסגרת הבקשה לפטור מאגרה, לפיה סעיף 9 לתוספת הראשונה לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: התקנות ) הקובע שיעור אגרה סמלי בעתירות אסיר או עציר, יוצר חזקה שאין בידי אסירים לשאת בתשלום אגרה, ולפיכך יש להעניק לאסירים או עצירים פטור מאגרה.

דין הערעור להידחות. לאחר שעיינתי בטענות המערער איני מוצאת עילה להתערב בשיקול דעת הרשמת. כפי שציינה הרשמת בהחלטתה מיום 3.7.06 סכום האגרה שעל המערער לשלם בהליך שבכותרת הינו נמוך מאוד, סך של 63 ש"ח, ומעיון בכרטיס כספי האסיר של המערער נראה כי יש באפשרותו לשלם סכום זה. באשר לפרשנות שמציג המערער לסעיף 9 לתוספת הראשונה לתקנות, פרשנות זו הפוכה מהפרשנות הנכונה. המחוקק הכיר במצבם הכלכלי הקשה של אסירים ועצירים ולכן הפחית משמעותית את סכום האגרה שעליהם לשלם. עם זאת, המחוקק לא פטר אסירים או עצירים באופן אוטומטי מתשלום אגרה (להבדיל מבעלי דין אחרים הפטורים מתשלום אגרה מכוח סעיף 19 לתקנות), כך שבקשתם לפטור כפופה למבחנים הקבועים בסעיף 13(ב) לתקנות: חוסר יכולת לשלם אגרה והוכחה כי ההליך מגלה עילה.

למעלה מן הצורך אוסיף כי צודק המערער שאין לסגור את שעריו של בית המשפט מפני אדם רק מן הטעם שאינו יכול לשאת בתשלום האגרה. עם זאת, יש להביא בחשבון שהדרישה לתשלום אגרה נועדה, בין היתר, למנוע הגשתן של תביעות סרק (ראו רע"א 1211/03 דנינו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מעיון בתשובת משרד הפנים לבקשתו של המערער לקבלת אזרחות ישראלית, אשר צורפה לעתירה, עולה כי בעניינו של המערער תנאי אחד לפחות, מבין התנאים שבהתקיימותם מותנית קבלת אזרחות ישראלית, אינו מתקיים – העדר עבר פלילי. בעתירתו מבקש המערער כי בית המשפט יקבע שמי שמרצה מאסר בארץ זכאי למלוא הזכויות, וביניהן לקבלת אזרחות ישראלית. בקשה זו מנוגדת למדיניות משרד הפנים ולתנאים שנקבעו לצורך קבלת אזרחות ישראלית, ולפיכך אין ההליך מגלה עילה, ואין מתקיימים המבחנים הקבועים בסעיף 13(ב) לתקנות.

נוכח כל האמור לעיל דין הערעור להידחות. ניתנת למערער אורכה לשלם את האגרה תוך 14 יום מיום המצאת החלטה זו, כאשר ימי הפגרה יבואו במניין הימים. בהיעדר הפקדה ימחק ההליך ללא התראה נוספת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.