רע"א 1211/03 עזיז דנינו נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת ג' (דה-ליאו) לוי) שלא לשנות את החלטתו המקורית לדחות חלקית את בקשת המבקש לפטור מאגרה ולהעניק לו פטור בשיעור של 50% מהאגרה בלבד.

המבקש הגיש תביעה כספית בסך 21,624,099 ש"ח נגד הנתבעים (שאינם צד להליך זה) בגין מעשי מרמה, תרמית וכחש נטענים של אחד מהם במסגרת שותפות עסקית. בד בבד עם הגשת התובענה, הגיש המבקש בקשה לפטור מאגרה, בשל שהינו חסר כל אמצעים. המדינה, היא המשיבה בהליך זה, הסכימה, בשל מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, למתן פטור חלקי מאגרה. על אף זאת, היא סירבה להעניק למשיב פטור מלא, מפאת שווי התביעה והשיקול בדבר היות אגרת בית המשפט מחסום בפני תביעות מופרזות בסכומן או תביעות שווא.

בית המשפט המחוזי, השתכנע כי המבקש נתון בקשיים כלכליים וכי אין בידו לשאת בעלות האגרה הנדרשת. יחד עם זאת, לאחר בחינה מעמיקה של חומר הראיות, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי בשלב זה לא ניתן לקבוע כי עילות התביעה מבוססות דיין, ולכן החליט שאין הצדקה למתן פטור מלא. משום כך, הסתפק בית המשפט קמא במתן פטור חלקי מאגרה, בשיעור 50% מהאגרה. בעקבות החלטה זו, הגיש המבקש לבית המשפט קמא בקשה לעיון נוסף, אליה צירף ראיות נוספות, המשלימות, כך לשיטתו, כמה מהחסרים במסכת העובדתית הנטענת על ידו, אליהם הצביע בית המשפט קמא בהחלטתו המקורית. בית המשפט, לאחר ששקל את הבקשה, החליט לדחות אותה. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

המבקש טוען כי תוצאתה של דחיית בקשתו היא נעילת שערי בית המשפט בפניו. כך נמנע ממנו הסיכוי להשיב לעצמו את הכספים שאבדו לו בשל פעולות הנתבעים, שהביאוהו למצבו הכלכלי הקשה, אשר מונע ממנו את תשלום האגרה. עוד טוען המבקש, כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי התובענה שהגיש אינה מגלה עילה. לשיטתו, הראיות שהגיש עונות לתהיות שהעלה בית המשפט קמא בדבר התשתית העובדתית שהניח לתביעתו.

בתשובתה, תומכת המשיבה בהחלטת בית המשפט קמא. היא מדגישה את סכום הכסף הגבוה אותו תובע המבקש, כמו גם את טבעה העובדתי של החלטת בית המשפט קמא. היא שבה ומצביעה על הבעיות, כך לשיטתה, שקיימות בכתב התביעה גם לאחר הגשת המסמכים הנוספים, ואשר מלמדות כי תביעת המבקש מנופחת.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. לא עלה בידי המבקש להצביע על עילה שתצדיק התערבות בהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. כאמור, בית המשפט קמא התעמק בחומר שהגיש לו המבקש והגיע לכלל מסקנה כי אין די בו על מנת לבסס עילה במידה אשר תצדיק מתן פטור מלא מאגרה. האיזון אשר מצא בית המשפט קמא לנכון לעשותו, לפיו תשולם רק מחצית מהאגרה, איזון ראוי הוא.

צודק המבקש בטענתו כי אל לה לאגרה להיות מחסום בפני הגשת תביעות על ידי מי שאמצעיו מוגבלים. יחד עם זאת, האגרה נועדה, בין השאר, למנוע הגשתן של תביעות סרק או תביעות בגין סכומים מופרזים וחסרי בסיס. משום כך, לא הסתפק מתקין התקנות בהוכחת העדר יכולתו הכלכלית של המבקש פטור מאגרה, אלא דרש גם כי בית המשפט ישתכנע כי ההליך מגלה עילה (סעיף 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987). כאמור, נחה דעתי כי בענייננו, בית המשפט הפעיל נכונה את שיקול הדעת שמניחה בידיו תקנה זו.

מובן שאין בהחלטתי זו כדי לקבוע דבר לעניין טיעוני המבקש הנוגעים לתביעתו גופה.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.