רע"ב 689/10 מוקדי מועתסם נ. מדינת ישראל - שב"ס

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים בבאר-שבע (כב' השופט א' ביתן).

1.

המבקש, אסיר, הגיש שתי עתירות לבית המשפט לענינים מינהליים, וביקש פטור מתשלום אגרה בגינן. ביום 10.1.10 חייב בית המשפט את המבקש בתשלום אגרה בגין שתי העתירות. יש לציין, כי עוד בטרם הוגשה בקשת רשות הערעור על החלטה זו, דחה בית המשפט קמא את שתי העתירות לגופן. ביום 3.12.09 נדחתה העתירה בעע"א 6137/09, וביום 13.1.10 נדחתה העתירה בעע"א 5585/09. ביחס לבקשת הפטור מאגרה, ביקש בית משפט קמא משירות בתי הסוהר למסור נתונים לגבי מצב חשבונו של המבקש.

בהודעה מיום 9.12.09, שהוגשה לבית המשפט קמא, מסר שירות בתי הסוהר כי ביום 3.10.09 הופקד סכום של 1,300 ש"ח בחשבונו של המבקש, וביום 22.10.09 שימש סכום זה, כמעט במלואו, לרכישה מרוכזת בקנטינת בית הסוהר, באמצעות דובר

האגף בו כלוא המבקש. עוד צויין, כי המבקש הזכיר בעבר שבכוונתו ללוות כספים על-מנת להעמיד לעצמו עורך דין. ביום 10.1.10 החליט בית המשפט לענינים מינהליים לדחות את בקשת העותר לפטור מאגרה בגין שתי העתירות, בהחלטה בת שורה אחת שנכתבה על גבי הודעתו של שירות בתי הסוהר.

2.

בבקשה שלפני מלין המבקש על דחיית בקשותיו לפטור מאגרה ביחס לשתי העתירות. הוא טוען, כי ההחלטה בענין זה התקבלה בלא נוכחותו, ולפני שהודעת שירות בתי הסוהר הנזכרת הועברה לידיו. עוד הוא טוען, כי הכספים שהופקדו בחשבונו מעולם לא היו שלו, אלא של דובר

האגף, וכי אמירותיו בעבר, לפיהן בכוונתו ללוות כספים כדי לשכור לו עורך דין מעידות על חוסר-יכולתו הכלכלית. מכאן, שאין ביכולתו הכלכלית לעמוד בתשלום אגרות בגין שתי עתירות האסיר שהגיש.

3.

בתגובת המדינה לבקשה נטען כי הבקשה התייתרה, ודינה להימחק; זאת, הואיל והיא נסבה על החלטת ביניים, ומשניתן פסק דין בעתירות לגופן, לא ניתן להשיג על החלטות ביניים, אלא במסגרת ערעור על פסק הדין עצמו.

4.

לאחר בחינת הענין, הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה. הסיטואציה בה משיג בעל דין על חיובו באגרה, לאחר שעניינו נדון לגופו, אינה שגרתית. היא נטועה, במקרה הנוכחי, בהוראת תקנה 9(ב) ל תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן – תקנות האגרות ), לפיה "בקשה של אסיר או עציר לפטור מתשלום אגרה... תידון בעת שמיעת העתירה" ; תקנה זו מלמדת כי באופן חריג, אין קשר תלות הכרחי בין שמיעת עתירת האסיר לגופה לבין תשלום האגרה בגין העתירה, וכי ניתן לכרוך את הדיון בנושא העתירה גופו עם בירור הבקשה לפטור מאגרה. זאת, על שום המשקל והחשיבות המיוחדים הניתנים לעתירות אסיר, שניתן לדון בהן לגופן גם אם נושא האגרה בגינן טרם בא על פתרונו קודם לדיון בעניינן.

יש להניח, כי מקום שבקשת פטור מאגרה נדונה בד בבד עם עתירת האסיר גופה, ההחלטה השיפוטית שתינתן תתייחס, בדרך כלל, הן לעתירה גופה והן לסוגיית הפטור; אולם אפשר, כי במקרים מסוימים תינתן ההחלטה בעתירה אף קודם להחלטה בענין בקשת הפטור, למשל מקום שנדרשים בירורים עובדתיים נוספים לצורך ענין הפטור, שלא מוצו בדיון העיקרי, כפי שארע במקרה זה. מכל מקום, ברור הוא כי גם משניתנה החלטה לגוף העתירה, נושאי החבות באגרה והפטור מתשלומה בגין העתירה טעונים הכרעה, ומקום שבקשת הפטור נדחית, על האסיר לשלם את האגרה גם לאחר שניתנה החלטה לגוף עתירתו.

בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, שבהן ניתנו פסקי דין לגופן של העתירות שהגיש המבקש, נדרש להכריע בבקשת הפטור מאגרה שהגיש האסיר ביחס להליכים שכבר נסתיימו לגופם. אין המבקש משיג על ההחלטות בעתירות עצמן, אלא על חיובו באגרות בלבד.

5.

אין מקום למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא, על פיה נדחתה בקשת המבקש לפטור מאגרה בגין שתי עתירות האסיר שהגיש.

אלה הטעמים:

6.

על פי תקנה 13(ב) לתקנות האגרות, ינתן פטור חלקי או מלא מתשלום אגרה בהתקיים שני תנאים: האחד – כי אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, או שהוא מתקשה בכך באופן ממשי; השני – כאשר ההליך מגלה על פניו עילה בת-סיכוי. לצורך קיום התנאי השני די בסיכוי ברף נמוך. נדרש איזון בין שני התנאים האמורים, שאלה השיקולים העיקריים העומדים ברקעו: מחד, ניתן משקל לזכות הגישה של בעל דין לערכאות, שיש לה מימד חוקתי, גם אם אין הוא בעל אמצעים כספיים; מנגד, ניתן משקל לאינטרס הציבורי במניעת הליכי סרק, המכבידים על מערך ההליכים בבתי המשפט, יוצרים עומס וחוסר אבחנה בין מחלוקות של ממש לענינים של מה בכך, המביאים לבזבוז משאבים ציבוריים ולפגיעה בלתי מידתית בצדדים מתדיינים, המוטרדים לריק לצורך ניהול הליכים משפטיים (בשג"ץ 1315/06 בן שבת נ' מדינת ישראל , פסקאות 5‑6 (לא פורסם, 23.3.2006); רע"א 1211/03 דנינו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.7.2003) (להלן – פרשת דנינו ); בג"ץ 6490/04 צביח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פ"ד נט(3) 742, 749 (2005)).

7.

שיקולים עיקריים אלה ישימים בעיקרם גם ביחס לאסירים הפונים בעתירות אסיר ביחס לתנאי החזקתם במשמורת. אלא שבעניינם של אסירים, מתחדדים שני שיקולים הנושאים עימם משקל מיוחד, הנעוצים בטיבן המיוחד של עתירות אסירים. השיקול האחד עניינו בצורך לקיים ביקורת שיפוטית ישירה ומעמיקה על תנאי אחזקתם של אנשים במשמורת, כדי להבטיח הגנה קפדנית על זכויותיהם הבסיסיות. לא אחת, נוגעות עתירות אסירים בזכויות אדם בסיסיות, ולפיכך קיימת חשיבות מיוחדת בקיום נגישות האסיר לערכאות השיפוט, ובקיום ביקורת שיפוטית יעילה ואוזן קשבת לתלונותיו ביחס לתנאים בהם הוא מוחזק בכלא.

בצד שיקול זה, יש להיות ערים לכך כי אסירים, ובמיוחד אלה השפוטים לזמן ארוך, נפגעים לאורך השנים ביכולותיהם הכלכליות. יכולתם לעמוד בתשלום אגרה, גם בשיעור המינימלי שנקבע בתקנות האגרות, עומדת לא אחת בספק. האינטרס הציבורי מצדיק, כי אסיר, המתמודד עם קושי כספי ממשי בתשלום אגרה, לא ימצא את דלתות בית המשפט נעולות בפניו, במיוחד כאשר פנייתו לערכאות נועדה לברר את תנאי החזקתו במאסר, ולפקח על קיום זכויותיו במשמורת.

8.

מנגד, הטלת חובת תשלום אגרה על אסיר, ולו בשיעור מינימלי, מהווה מחסום ומסנן חשוב וראוי מפני הצפת בתי המשפט בעתירות-סרק, וניצול בלתי ראוי ובלתי מושכל של מערכות בתי המשפט. האינטרס הציבורי מצדיק הגנה על מערכת השיפוט מפני הליכים מיותרים, ומסייע להקצאה נאותה של משאבים ציבוריים להליכים הראויים לדיון ולהכרעה (בשג"ץ 2044/06 עלאונה נ' שירות בתי הסוהר , פסקאות 4-5 (לא פורסם, 24.9.2007); פרשת

דנינו ). הכרטיס הכספי של האסיר בכלא עשוי להוות נתון לכאורי, המשקף את יכולתו הכספית לעמוד בחובת תשלום אגרת בית משפט.

9.

החלטה בנושא פטור מתשלום אגרה אינה מסוג הענינים שערכאת הערעור נוטה להתערב בהם, קל וחומר לתת בהם רשות ערעור (רע"ב 1310/97 מחג'נה נ'

מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.1997); רע"ב 6938/04 עמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.8.2004)). כל שענין זה מעלה הוא שאלה במישור העובדתי, האם מצבו הכספי של האסיר מצדיק מתן פטור מהאגרה המינימלית שנקבעה בתקנות לצורך הגשת עתירת אסיר. אין היבט עקרוני הנילווה לשאלה זו.

10.

בענייננו, בית המשפט קמא החליט בשאלה העובדתית בענין מצבו הכספי של המבקש לאחר שקיים דיון בעל-פה, וקיבל משירות בתי הסוהר נתונים על מצב חשבונו בכלא. הנתונים שהובאו בידי שירות בתי הסוהר בענין זה מצביעים על כך שהיו למבקש בחשבונו משאבים כספיים מספיקים לצורך תשלום האגרות הנמוכות , המתחייבות לצורך הגשת עתירות אסיר. בשאלה עובדתית זו אין לתת רשות ערעור, מה גם שצדק בית המשפט קמא כאשר החליט, על פי הנתונים שהובאו בפניו, כי אין הצדקה לפטור את המבקש מתשלומן. אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהכרעות עובדתיות מסוג אלה הנדונות בענין זה, ואין הליך זה מקיים את המבחנים הנדרשים לצורך מתן רשות ערעור.

11.

אוסיף להשלמת הדברים: החלטת בית משפט קמא בסוגיית הפטור מאגרות אינה כוללת נימוקים כלשהם, והיא כתובה על גבי הודעת שירות בתי הסוהר בענין מצבו הכספי של המבקש. יש להניח, אף כי הדברים לא פורשו, כי ההחלטה מתבססת על הנתונים המופיעים בהודעת שירות בתי הסוהר. טוב היה אילו פירט בית המשפט קמא את נימוקיו הוא להחלטתו לדחות את בקשת הפטור שהגיש המבקש, כדי ששיקוליו וטעמיו יובהרו.

12.

מהטעמים האמורים, בקשת רשות הערעור נדחית.