בשג"ץ 8346/13 עבד אל גואד נאסר נ. הממונה על עבודות שירות מפקד גוש דרום

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המנהלי בירושלים (עת"א 32745-10-13, כב' השופט י' מרזל ), שדחה עתירה כנגד החלטת הממונה על עבודות השירות, והורה למבקש להתייצב לריצוי יתרת מאסרו בבית המאסר "אוהלי קידר".

2.

על המבקש נגזרו שלושה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. המבקש החל לעבוד בבית התמחוי "אכלו רעים", אולם נעדר מעבודתו ללא אישור במשך חודשיים לפחות. בהמשך, בעקבות שיחות בירור ושימוע שנערכו לו, שובץ המבקש מחדש בבית החולים "הרצוג". אלא שגם כאן לא התמיד המבקש בעבודתו, והוא זומן לשימוע נוסף. עורך השימוע הגיע למסקנה כי המבקש איננו לוקח אחריות על תפקודו, והמליץ להפסיק את עבודות השירות. הממונה על עבודות השירות קיבל את ההמלצה והורה למבקש להתייצב לריצוי יתרת מאסרו בבית הסוהר.

כנגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המנהלי בירושלים. נטען בעתירה כי המבקש נתון במצוקה כלכלית קשה, ובשל כך הוא איננו יכול לממן מכיסו את הוצאות הנסיעה למקום עבודתו. העתירה נדחתה. בית המשפט עמד על התנהלותו הבעייתית של המבקש, אשר נעדר ממקום עבודתו תקופה ממושכת ללא אישור ועל אף שיחות בירור ושימוע שנערכו לו. צוין כי המבקש אף לא העלה עד כה את טענת חסרון הכיס כאשר התבקש להסביר את היעדרותו.

3.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר מציבה במוקד את קשייו הכלכליים של המבקש. נטען כי אין מקום לשלול מהמבקש את האפשרות לבצע עבודות שירות, רק בשל כך שהוא איננו מסוגל לעמוד בהוצאות הנסיעה הכרוכות בביצוע עבודות אלו. המבקש מדגיש גם כי לא נלקחו בחשבון תנאי חייו הקשים, ולא ניתנה לו ההזדמנות לשטוח כראוי את טענותיו. יצוין כי יחד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המנהלי ואף בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה הנדונה למתן רשות ערעור.

4.

עסקינן בבקשת רשות ערעור. רשות כזו תינתן בדרך כלל רק כאשר לפנינו סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או השפעות רוחב (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל

(26.6.1986)). ברם לגישתי, ייתכן שגם מקרים בהם עלולה להתרחש פגיעה ברורה בזכויותיו של אסיר, או כאשר נגרם לו עוול ממשי – עשויים להיחשב לבעלי חשיבות כללית (רע"ב 3248/12 עמר נ' ועדת שחרורים מיוחדת – מחוז מרכז

(2.1.2013)). כך או כך, מאחר ומדובר בהחלטה בדבר שליחתו של המבקש למאסר בפועל, יש מקום לבחון את העניין לגופו.

הסנגור אכן מעלה טענה שנראית מושכת לב: האם ראוי לשלול מן המבקש את האפשרות לבצע עבודות שירות, אך בשל הקושי הכלכלי שבו הוא נתון. אך עיון בעובדות מגלה כי יש פער בין השאלה המשפטית כפי שהוצגה על ידי הסנגור לבין השתלשלות האירועים בתיק. כפי שהוסבר, המבקש נעדר מעבודתו במשך תקופות ארוכות, ללא דיווח וללא אישור, ומבלי שאף העלה בפני הגורמים הרלבנטיים את סוגיית הקשיים הכלכליים. המבקש נעדר באופן הזה מעבודתו בבית התמחוי במשך חודשיים (אפריל-מאי 2013). אף לאחר שהוחלט להחזירו לעבודה שם – לא התייצב המבקש לעבודה. גם בהמשך, לאחר ששובץ במקום העבודה החלופי בבית החולים "הרצוג" – נעדר המבקש ממקום עבודתו. בשימועים שנערכו לו נמצא כי המבקש איננו מגלה שום מוטיבציה להשתלב בתעסוקה במסגרת עבודות שירות, ואיננו לוקח כל אחריות על תפקודו.

משאלו הם פני הדברים, השאלה שעומדת לאמתו של דבר במוקד היא האם יש מקום לתת למבקש הזדמנות נוספת לתקן את דרכיו. בהתחשב בנסיבות העניין כפי שפורטו, דומני כי התוצאה אליה הגיעו בית המשפט המנהלי והממונה על העבודות השירות – היא כמעט מתבקשת מאליה. המקרה שלפנינו משקף ניסיונות חוזרים ונשנים של הממונה על עבודות השירות להעניק למבקש הזדמנויות נוספות לשפר את דרכיו, ולהמיר את עונש המאסר שנגזר עליו בעבודות שירות. נראה כי המבקש, בחוסר הנכונות שגילה להתמיד בעבודות שירות, הכתיב את התוצאה על פי התנהגותו הוא. בל נשכח כי המנגנון של עבודות שרות טומן בחובו סנקציה של הפסקת עבודת השרות והמרת התקופה במאסר מאחורי סורג ובריח. כפי שאין למהר לתוצאה זו בהתאם לכללי החוק ונסיבות הענין, כך אין לסגור את הדלת מפני הפעלת המנגנון המתואר במקרה המתאים.

5.

לנוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משהגעתי לתוצאה זו, אין מקום לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.