רע"ב 3248/12 אלי עמר נ. וועדת שחרורים מיוחדת

רקע

1 .

האם הגדרת אסיר כ"אסיר עולם" נמשכת מצב בו סיים האסיר לרצות תקופת מאסר עולם שנקצב, וכעת מרצה הוא עונש מאסר נוסף שהצטבר לתקופה האמורה? הנפקות מתבטאת בסוגיית הוועדה שתידון בשחרורו של האסיר על תנאי – ועדת שחרורים רגילה או מיוחדת, על פי הגדרתה בסעיף 33 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2011. סעיף 10ב לחוק האמור קובע תנאים נוקשים יותר בדיון הנערך במסגרת ועדת שחרורים מיוחדת לעומת ועדת שחרורים רגילה.

שאלה זו מתעוררת במסגרת בקשת רשות ערעור זו, שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעת"א

22313-02-12 (כב' סגן הנשיא

א' טל

והשופטים

ז' בוסתן

ו י' קינר ) שדחה את עתירת המבקש לשחרור מוקדם ממאסרו, כפי שהחליטה ועדת השחרורים המיוחדת.

המבקש נידון בשנת 1967 למאסר עולם לאחר שהורשע ברצח של ארבעה אנשים וניסיון לרצח של אחרים. לאחר שתקופת מאסרו נקצבה לתקופה של שלושים שנה, שוחרר המבקש על תנאי בשנת 1987 לאחר ריצוי עונש מאסר של עשרים שנה ובניכוי שליש ממאסרו. בשנת 1990, כשלוש שנים לאחר שחרורו, ביצע המבקש עבירת ניסיון לרצח (להלן: "העבירה המאוחרת"). כיום הוא מרצה עונש מאסר של 24 שנים, 14 מהן בגין העבירה המאוחרת של נסיון לרצח והחזקת נשק שלא כדין (ת"פ 372/90, מחוזי ירושלים) ו-10 שנים עקב הפקעת רישיון אסיר. לאחר שריצה תקופה של כ-22 שנה ממאסרו הנוכחי, החליטה ועדת השחרורים המיוחדת לדחות את בקשתו של המבקש לשחרור על תנאי. זאת, על אף תוכנית רש"א שהוצגה לפני הועדה, וכן למרות שמב"ן לא הביעה התנגדות לשחרורו של המבקש, אשר עבר במסגרת מאסרו הליכי שליטה בכעסים. בהחלטת הוועדה נקבע כי ברקע למאסריו של המבקש אובססיה למשחקי הימורים – משחקי קלפים ושש-בש – כשהמבקש נוטה לנהוג באלימות קיצונית כאשר תוצאות המשחק אינן מקובלות עליו. כן ציינה הוועדה כי המבקש הוא אדם נוקשה וחשדן שאינו מודע לחלקים הבעייתיים באישיותו, ואינו מגלה רצון לשינוי וטיפול בהם.

2.

כנגד החלטת הוועדה עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים במחוז מרכז. לטענתו, היה מקום לדון בעניינו במסגרת ועדת שחרורים רגילה, ולא היה צורך להביא את עניינו לפני ועדת שחרורים מיוחדת. צוין כי המבקש אדם מבוגר בן 70, אשר ריצה כארבעים שנה מאחורי סורג ובריח וכי עייף הוא מהעולם העברייני. הודגש כי המבקש יוצא באופן תדיר לחופשות וכי עבר בכלא הליכי שיקום המפחיתים במידה ממשית את מסוכנותו. בדחותו את העתירה קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי על אף שהמבקש היה מיוצג בהליכים קודמים שהתנהלו בעניינו, לא מצא לנכון להעלות את סוגיית זהותה של הוועדה – מיוחדת או רגילה – ועל כן אין כל מקום להידרש לסוגיה. כן הודגש כי החלטת הוועדה שלא לשחרר את המבקש הינה סבירה, ולקחה בחשבון את כל השיקולים הראויים והרלוונטיים. בית המשפט ציין: "עיון בחוות דעת גורמי הטיפול שצורפה כנספח ט' לתגובת המשיב מעלה כי הם התרשמו שמדובר באדם בעל יכולת רגשית דלה וחשיבה קונקרטית, נוקשה בעמדותיו, חשדן, אשר לא מודע לחלקים העברייניים והאלימים באישיותו ואינו רואה קשר בין מאסריו". בית המשפט נתן דעתו למכתב ששלח מר אברהם הופמן – ראש רש"א לשעבר – שהעיר כי שחרור מוקדם יכול לתרום לחברה המקבלת את העבריין, אולם נקבע כי נוכח העובדה שהמבקש כבר הפקיע בעבר תנאי רישיון, אין מקום לשחררו.

3.

המבקש חוזר למעשה על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי. מדגיש הוא כי בהיותו אסיר "רגיל" – נוכח סיום תקופת הפקעת הרישיון – עניינו לא צריך היה להידון בפני ועדת שחרורים מיוחדת, כי אם בוועדת שחרורים רגילה, שהשיקולים המובאים בחשבון בהחלטתה מקלים יותר מזו שבוועדת שחרורים מיוחדת. לגופו של עניין טוען המבקש כי נבנתה עבורו תוכנית שיקום המאיינת את מסוכנותו, וכי ממילא בהיותו בן 70 שנה – סב לנכדים – אין הוא מסוכן עוד. המדינה סומכת ידיה על ההכרעה בית משפט קמא. לגישתה, הגם שבית המשפט לעניינים מינהליים דחה את טענת המבקש לפיה עניינו צריך היה להידון לפני ועדת שחרורים רגילה מטעמים פרוצדוראליים, הרי שיש לדחות טענה זו אף לגופה. כמו כן, אין מקום לדעת המדינה להורות על שחרור המבקש.

דיון והכרעה

4.

על פי מצוות המחוקק, ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירת אסיר מצריך קבלת רשות מבית המשפט. על דרך הכלל ניתן לומר כי רשות כזו תינתן שעה שעסקינן בסוגיה משפטית או נושא אחר שיש בהם חשיבות כללית בעלת השפעות רוחב (וראו: רע"ב 7/86

וייל נ' מדינת ישראל

(26.6.1986)).

לצד זאת יש לציין כי קיימת גישה הסבורה שייתכן ויש מקום להעניק ערעור בזכות בהחלטות שכאלה. זאת שכן יש בעתירות אלה בחינה שיפוטית ראשונה של החלטה מינהלית שלא ניתנה על ידי גוף "מעין שיפוטי" (וראו והשוו חוות דעתו של הנשיא א' גרוניס

ברע"ב 425/09

פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009)). כשלעצמי, סבורני כי מקום בו מתרחשת או עלולה להתרחש פגיעה ברורה בזכויותיו של אסיר או עציר, או כאשר נגרם לו עוול ממשי, יהיה מקום לראות במקרים שכאלה סוגיה בעלת חשיבות כללית. (וראו: רע"ב 1764 /12 איברהים איברהים נ' מדינת ישראל (20.3.2012); רע"ב 4050/11

פלוני נ' שירות בתי הסוהר

(6.2.2012)).

המבקש מעלה בבקשתו סוגיה בעלת היבטים עקרוניים בדבר שאלת סיווגו כאסיר עולם בהליך השחרור דנא. לפי גישתו, תקופת הפקעת הרישיון בגין מאסר העולם שנגזר עליו – 10 שנים – חלפה זה מכבר, ולמעשה כעת מרצה הוא את עונשו אך בגין עבירת ניסיון הרצח, עבירה שעונשה קצוב ל-14 שנים. על כן, אין הוא מרצה "מאסר עולם" כהגדרת חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "חוק שחרור על תנאי"), והיה צורך בכינוס ועדת שחרורים רגילה, ולא "מיוחדת".

סעיף 22א לחוק שחרור על תנאי קובע כדלקמן:

"על אף הוראות סעיף 45 לחוק העונשין, בוטל שחרורו על-תנאי של אסיר לפי סעיפים 20 עד 22, יישא האסיר את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו, ואם עבר עבירה נוספת בתקופת התנאי – גם לפני ובמצטבר לכל מאסר שיוטל עליו בשל אותה עבירה; היה האסיר נושא מאסר בעת שבוטל שחרורו, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול השחרור וישוב ויימשך מתום אותה תקופה; לענין זה, "מאסר" – לרבות מאסר בשל אי-תשלום קנס".

לכאורה, יש הגיון מסוים בטענת המשיב לפיה ריצה כבר את יתרת עונש מאסר העולם שנגזר עליו ונקצב, ומשמרצה הוא כעת את העונש הנוסף, אין הוא בבחינת אסיר עולם. ברם, כפי שיובהר, הגדרת המונח "אסיר עולם" אינה עניין שבתחשיב, אלא עניין שבמעמד.

5.

סעיף 1 לחוק שחרור על תנאי מגדיר את המונח "אסיר עולם" כ"מי שנגזר עליו עונש מאסר עולם, בין אם עונשו נקצב ובין אם לאו". הנה כי כן, שאלת הגדרתו של פלוני כ"אסיר עולם" נטועה במבחן – האם במסגרת המאסר הנוכחי, נגזר על פלוני מאסר עולם אם לאו. יושם אל לב – הגדרה זו של אסיר עולם תחול ללא הבחנה אם עונשו נקצב או אם לא נקצב. נראה איפוא כי החוק עוסק בקביעה נורמטיבית – האם המועמד לשחרור על תנאי מסוכן במידה המצריכה ועדת שחרורים מיוחדת. אבן הבוחן היא האם המאסר שנגזר על האסיר טומן בחובו עונש של מאסר עולם.

מבחינה עיונית ניתן לומר כי נכון לסווג את המאסר שמרצה האסיר כיחידה אחת, על אף שתקופת המאסר מורכבת מהליכים משפטיים שונים ומעבירות שונות. זוהי אמת המידה בעולם הענישה של ריצוי עונש מאסר בבית סוהר. תוצאה אחרת עלולה לחטוא לכוונת המחוקק ותכליתו ביחס לעונש מאסר עולם. ודוק, הנני מתמקד בשאלה של בחינת שחרור האסיר במנגנון המיוחד של ועדת שחרורים מיוחדת. לעניין זה, נדמה שיהא זה מלאכותי לפרק את עונשו של אסיר לחוליות תקופה שונות, שכן תוצאה כזו אינה משקפת נאמנה את סיווגו של האסיר כמרצה עונש מאסר עולם או עונש מאסר "רגיל". אף אם תקופת מאסר העולם הסתיימה, המבקש עודנו אסיר אשר נגזר עליו מאסר עולם . זאת במסגרת אותו מאסר המרוצה על ידיו כיום. הדין יצר מצב בו לשם קביעה מיהו הגוף המברר שידון בעניינו של אסיר – ועדת שחרורים רגילה או מיוחדת – המרכיב בעונש המאסר, בדמות מאסר עולם הופך לדומיננטי, אף אם תקופה זו כבר רוצתה, כל עוד הנאשם ממשיך לרצות עונש מאסר. אין לשכוח כי בשחרור על תנאי עסקינן. לכן, אין תמה שהייחוד בעונש מאסר עולם שנקצב, שאף הוא סוג של שחרור מוקדם – תופס את הבכורה בהגדרת תקופת המאסר בכל שלביה. ראייה אחרת של העניין היא, כאמור לעיל, האם מדובר באסיר אשר המסוכנות הנשקפת ממעשיו, לנוכח זאת שהורשע בעבירת רצח, מצריכה דיון של ועדת שחרורים מיוחדת בעניינו. אינני סבור שיש להקל בתנאיו של נאשם אשר עונשו נקצב, ובעקבות הפרת אמון שניתן בו חזר לרצות את שארית עונשו בגין עבירת הרצח. ניתן אף לטעון כי מסוכנותו של אדם שכזה רק מתעצמת.

למעלה מן הצורך יצוין כי הדיון בוועדת השחרורים המיוחדת היה מעין דיון חוזר לאחר שבהחלטה קודמת נקבע כי המבקש אינו רשאי לצאת לחופשה. באותה החלטה קודמת, טענת סיווגו של המבקש כאסיר עולם לא הועלתה. במובן זה, עולה כי המבקש זנח טענה זו, וקיים קושי להעלותה בהליכים ערעוריים. ואולם, כפי שצוין לעיל – הבסיס לדחיית הטענה אינו רק פרוצדוראלי, ובשל מהות הטענה מצאתי לנכון להתייחס אליה לגופה.

המבקש הביא למותם של ארבעה אנשים, וניסה לרצוח אחרים. לאחר עשרים שנה שוחרר, וכעבור שלוש שנים שוב הורשע בעבירה של ניסיון לרצח. כל זאת בכוונה תחילה ובדם קר. ועדת השחרורים, בהחלטה מפורטת ומנומקת, בחנה את טענותיו של המבקש ולא מצאה כי נכון יהא לשחררו. כך קבעה: "מי שנמצא חוטא בכך פעם אחר פעם ויורה בראשם של בני אדם בכוונה להורגם, מעיד על עצמו כמי שמסוכנותו לציבור שוב, אינה טעונה כל הוכחה נוספת. אכן מדובר באדם מבוגר בן 70, שכאמור מירב שנותיו ריצה במאסר, אולם נראה שאין הוא לומד לקח מעברו הקודם והמשיך באותה דרך לפגוע באחרים, אין כל מקום לבוא עתה לקראתו".

על פני הדברים, ייתכן שבהסתכלות לעבר אין די. ככלל, יש צורך גם לבחון את התנהגותו של האסיר על ציר הזמן לאחר ביצוע העבירה ובמהלך ריצוי המאסר. לאמור, האם מסוכנותו של המבקש דעכה עם השנים או התעצמה. האם נתווספו לה נדבכים שונים, לכאן או לכאן, עם חלוף הזמן. כפי שמורה סעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי, הדן בשחרורו המוקדם של אסיר עולם – על הוועדה לשקול גם "האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה". צר לי לציין כי מבט רוחבי שכזה אינו מיטיב עם עתירת המבקש לשחרור. דוחות גורמי הטיפול בעניינו של המבקש מהשנים האחרונות תומכים במסקנה כי במבקש לא חל שינוי, וכי הסיכון הנשקף ממנו הוא ממשי ומשמעותי. צוין כי המבקש "אינו רואה נזקקות טיפולית. אין שינוי בהתייחסותו לעבירה. ממשיך להכחיש ביצוע העבירה ולטעון לחפותו" (ראו דוחות התפקוד מימים 24.10.2011 ו-16.10.2011). רושם דומה עולה גם מהודעת העדכון שמסר שב"ס לוועדת השחרורים המיוחדת לפני כשנה. התוכנית השיקומית שנבנתה למבקש נערכה במבט צופה פני עתיד, ומבלי כל התרשמות שהמבקש מבין את חומרת מעשיו, או למצער מכיר בהם. במובן זה, אין בתוכנית השיקום העתידית כדי להפיג את החשש ממסוכנותו של המבקש. בכך מתווסף הנימוק שהמבקש זכה בעבר הרחוק יותר לשחרור על תנאי, והתוצאה הייתה ביצוע עבירה חמורה נוספת. מהצד האחר, אין להתעלם מגילו של המבקש, מהעובדה שעבר סדנה לשליטה בכעסים, ומכך שהיו גורמי טיפול שהמליצו על שחרורו. אולם, נתונים אלה אינם עומדים לבדם, אלא יש לראותם במכלול. בסופה של הכרעה, בית משפט זה, כמו בית משפט קמא, דן בעניין כערכאת ערעור מינהלית. המשמעות היא כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו. תפקידו לערוך ביקורת מינהלית ולפסוק האם החלטת הרשות – היא ועדת השחרורים המיוחדת

- סבירה היא. במבחן משפטי זה, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתה של ועדת השחרורים, והן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. פסק דין קמא התייחס בפרוטרוט לנסיבות המקרה, ציין כי החלטת הוועדה הייתה סבירה, והסביר מדוע יש לשלול אף שחרור על תנאי במעצר בית באיזוק אלקטרוני.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית. זאת, הן באשר לגורם המחליט – נכון היה שבעניינו של המבקש דנה ועדת שחרורים מיוחדת ולא רגילה – והן במהות ההחלטה – המצויה במתחם הסבירות.