בשג"ץ 8442/07 אפרים הלפרין נ. ראש ממשלת ישראל מר אהוד אולמרט

לפני בקשה להארכת מועד להגשת עתירה דיון נוסף.

1.ההליך נסוב על פסק דינו של בית משפט זה, בו נדחתה עתירת המבקש להורות על ביטול מינויו של משיב 5 לתפקיד יושב ראש מועצת יד ושם. בפסק הדין נדחתה העתירה לאחר שבית המשפט לא מצא כי החלטת המשיבים למנות את משיב 5 חורגת ממתחם הסבירות במידה המצדיקה התערבות בית המשפט. פסק הדין ניתן ביום 17.9.2007. לדברי המבקש, הוא ידע את תוכנו כמעט מיד מקריאתו באינטרנט, אך פסק הדין הומצא לו בדואר מאוחר יותר. המבקש טוען בבקשה כי סבר שעומדים לרשותו 15 יום להגשת הבקשה לדיון נוסף מעת המצאת פסק הדין, וכי ימי פגרת סוכות אינם באים במניין הימים. רק משביקש להגיש את הבקשה לדיון נוסף הסתברה לו טעותו ועל כן ביקש, ביום 9.10.2007, להאריך את המועד להגשת ההליך. המשיבים מתנגדים לבקשה.

2.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד – 1984 קובעת כי יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך 15 יום מעת מתן פסק הדין. אכן, בשונה מן הכלל הרגיל, מרוץ המועדים מתחיל ביום מתן פסק הדין ולא ביום המצאתו לבעלי הדין (ראו, בש"א 205/88 בלו סקיי קראון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מב(2) 841). מועדי הפגרה אינם רלוונטיים לעניין, שכן ימי פגרה באים במניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף לבית משפט זה. מכאן שחל איחור בהגשת ההליך ועל כן נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד. עקב טיב ההליך, הכלל הנהוג בעניין זה הוא שיש לנקוט גישה קפדנית ומצמצמת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, על מנת למנוע השהיית תוקפו של פסק דין סופי. הטעם לו טוען המבקש הינו סברה מוטעית לגבי המועד להגשת ההליך. טעות זו אינה יכולה, בנסיבות העניין, להקים "טעם מיוחד" כנדרש. טעותו של המבקש אינה טעות בלתי נמנעת באופן סביר, שכן היא מתייחסת לעניינים מושרשים וידועים, אשר נקבעו בתקנות ובהלכה הפסוקה לפני זמן רב. יתרה מכך, וזה העיקר בעיניי, לא מצאתי כי סיכויי ההליך מצדיקים העתרות לבקשה. עיון בפסק הדין מעלה כי לא נפסקה בו כל הלכה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה יש מקום להורות על קיומו של דיון נוסף. על כן, בהתאם לאמות המידה של סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סיכוייו של ההליך קלושים, וזאת בלשון המעטה.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.