פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בשג"ץ
8512/06 - א'
בפני:
כבוד הרשם יגאל מרזל
המבקשים:
1. עמותת
רופאים לזכויות אדם
2. מוחמד סמיר מוחמד אלכרדי
נ ג ד
המשיבים:
1. מפקד כוחות צה"ל בעזה אלוף פיקוד הדרום
2. מתאם פעולות הממשלה בשטחים
3. שר הביטחון
4. מדינת ישראל
בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף
החלטה
1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לקיום דיון נוסף. עניינו של ההליך בפסק דינו של בית משפט זה מיום 27.9.06 (מפי כבוד השופטים מ' נאור, ס' ג'ובראן וד' ברלינר) בבג"ץ 7730/06 (להלן: פסק הדין). פסק הדין עסק במבקש מס' 2, תושב עזה, שכניסתו לארץ הותרה ממניעים הומניטרים ולמרות שהיתה קיימת לגביו מניעה בטחונית. בפסק הדין נקבע, כי עלות אבטחת השהות של מבקש מס' 2 בישראל תהא על המבקש עצמו ולא על המשיבים. בקביעותיו אלו הסתמך בית המשפט על החלטה בעניין דומה שניתנה בבג"ץ 4920/06 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' אלוף פיקוד המרכז (טרם פורסם). המועד האחרון להגשת ההליך דנן היה יום 12.10.06, ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 18.10.06. המבקשים טוענים, כי ההלכה שנקבעה בבג"ץ 4920/06 שלעיל, ועליה חזר בית משפט זה בפסק הדין, הינה חדשה ובעלת השלכות מרחיקות לכת על חולים רבים הפונים בבקשה לקבל טיפול רפואי בישראל, טיפול שאינו בנמצא במקום מושבם. בנוסף משליכה היא על יחסי ישראל והרשות הפלסטינית לאור הדין וההסכמים הבינלאומיים. המבקשים טוענים כי בשל מורכבות הסוגיה לא עלה בידם לגבש את עתירתם במועד ובנסיבות אלו מבקשים הם כי יוארך המועד להגשת הבקשה לדיון נוסף בעניינם.
2.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, אין יסוד להגשת בקשה לדיון נוסף בעניינם של המבקשים, שכן, פסק הדין אינו קובע הלכה חדשה אלא מבוסס במלואו על שנפסק בבג"ץ 4920/06. בנוסף, הבקשה דנן מוגשת זמן רב מיום פסק הדין ואף מטעם זה יש לדחותה.
3.לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת המועד להדחות. תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 ק ובעת פרק זמן מוגבל של חמישה עשר ימים להגשת עתירה, שתחילתו במועד מתן פסק הדין. ככלל, ננקטת ביחס לבקשות ממין הבקשה דנן גישה קפדנית, אשר מטרתה היא לשמור על סופיות פסקי הדין של בית משפט זה והמתחשבת בסיכוייו הנמוכים ברגיל, של הליך מעין זה (ראו המ' 589/68 אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כב(2) 699, 700). במצב דברים זה, ניתן להאריך את המועד להגשת ההליך דנן מכוח תקנה 4 הנזכרת רק אם נמצא לכך טעם מיוחד. טעם מיוחד מעין זה לא בוסס בטיעונים שלפני, ואף לא מצאתי בבקשה שלפני כל הסבר מניח את הדעת לאי הגשת הבקשה דנן במועד. אכן, לו סברו המבקשות כי אכן מדובר בסוגיה מורכבת, נקל היה להגיש בקשה להארכת המועד בתוך התקופה, וליידע את המשיבים בדבר הכוונה לדון שוב בנשוא המחלוקת. אף בבחינת טענות המבקשים לגופן לא מצאתי כי סיכויי ההליך גבוהים. עתירתם של המבקשים נדחתה בפסק הדין לאחר שנקבע כי נערך איזון ראוי בין ההתחשבות ההומניטארית במצבו של המבקש ובין הסיכון הבטחוני הנשקף ממנו, וכן נקבע כי לאור ההחלטה בבג"ץ 4920/06 שלעיל ספק כלל אם היה מקום להגשת העתירה. מקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה העותרת מוצאת בבג"ץ 4920/06 מה שאין בו, וכל שנאמר לעניין חבות המדינה במימון הוצאות האבטחה, סויג להסדר הזמני שנדון שם. בנוסף, ככל שההשגה היא על ההלכה שנקבעה בבג"ץ 4920/06, הרי שזו ניתנה כבר ביום 25.6.06. לפיכך, ובשים לב למשך האיחור, מהות ההליך וסיכויו, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.
ניתן היום, י"ג בכסלו תשס"ז (4.12.2006).
יגאל
מרזל, שופט
ר ש ם