בש"מ 1034/15 עמותת התנועה הירוקה נ. חברת אתרים

מונח לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' לובינסקי (בש"מ 8745/14, להלן: ההחלטה ), אשר דחתה את בקשת המערערים להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (עת"מ 34039-05-13, כבוד השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן . להלן: פסק הדין ).

1.

המערערים ו-34 עותרים נוספים הגישו עתירה מנהלית אשר כוונה כנגד עבודות בניה ופיתוח המבוצעות בתחום הטיילת ורצועת חופי הים של העיר תל אביב-יפו. במסגרת העתירה נטען כי ההליכים לאישור תכנון העבודות לוקים בפגמים מנהליים וכי העבודות צפויות להסב נזק לסביבה ולאינטרס הציבורי. בפסק דין מיום 17.11.2014 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה.

בטרם חלף המועד להגשת ערעור על פסק הדין, הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשתו עד ליום 11.1.2015 (להלן: הבקשה הראשונה ). בהחלטה מיום 6.1.2015 נעתר כב' הרשם לבקשה הראשונה, בשים לב לעובדה כי היא הוגשה בתוך המועד ולנוכח ייחודיות הסיטואציה של "עותרים ציבוריים", הנדרשים לפעול על מנת לגייס מימון לצורך ההליך הערעורי. יחד עם זאת, צוין – הגם שהדבר לא הביא לדחיית הבקשה הראשונה – כי היא "אינה כוללת פירוט מספק באשר לפעולות אשר בוצעו על ידי המבקשים לשם גיוס המימון".

הערעור לא הוגש במועד שנקבע. תחת זאת, הגישו שלושה מהמערערים – ללא ייצוג – בקשה נוספת להארכת מועד להגשת הערעור עד ליום 11.2.2015 (להלן: הבקשה השנייה ). כב' הרשם דחה את הבקשה השנייה. מכאן הערעור.

2.

לטענת המערערים, קיים אינטרס ציבורי בבירור ההליך ולפסק הדין השלכות רוחב משמעותיות. עוד טוענים המערערים כי עשו כל שביכולתם על מנת להיערך להגשת הערעור, ואולם באת-כוחם בערכאה הדיונית החליטה על הפסקת הייצוג פחות מיום עבודה אחד מהמועד להגשת הערעור. המערערים מדגישים כי לא היו מיוצגים בעת הגשת הבקשה השנייה, וכי סיכויי ההליך גבוהים. עוד נטען כי לא ייגרם נזק למשיבים מבירור הערעור לגופו.

משיבות 3-1 טוענות כי לרוב המערערים כלל לא עומדת זכות ערעור, שכן לא היו צד לבקשה הראשונה ו/או לבקשה השנייה. עוד נטען כי הבקשה השנייה לא נתמכה בתצהיר. לגופו של עניין, הבקשה השנייה אינה מגלה טעם מיוחד המצדיק ארכה נוספת. נטען כי דווקא מתן ארכה יפגע באינטרס הציבורי שטמון בהשלמת הבניה, שמטרתה הנגשת חוף הים לאנשים עם מוגבלויות. בנוסף טוענות משיבות 3-1 כי סיכויי הערעור להתקבל אפסיים, וכי ממצאי התסקיר הסביבתי וסקר שיתוף הציבור הצביעו באופן מובהק כי הציבור תומך בהמשכת הפרויקט. משיבות 6-4 טוענות כי לא נפל פגם בהחלטה המצדיק התערבות.

3.

לאחר עיון בפסק הדין, בהחלטה ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כידוע, מועד או זמן הקבועים בחיקוק ניתנים להארכה בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לשיטת המערערים, מתקיימים טעמים – הן פרטניים והן ציבוריים – המצדיקים מתן ארכה נוספת. אינני סבור כן.

בהיבט הפרטני – לא נעלמה מעיניי העובדה כי בעת הגשת הבקשה השנייה לא היו המערערים מיוצגים. ואולם לא ניתן כל הסבר על ידם מדוע התמהמהו בהגשת הערעור עד "הרגע האחרון". תמיהה זו הועלתה גם על ידי כב' הרשם בהחלטתו בבקשה השנייה. חרף זאת אין לה כל מענה, אף בערעור דנא. הבקשה השניה אף לא פירטה לעניין המאמצים לגיוס המימון הדרוש – נקודה שהודגשה על ידי כב' הרשם גם בהחלטתו בבקשה הראשונה. לכך יש להוסיף כי הבקשה השניה לא נתמכה בתצהיר, וכי פרק הזמן המצטבר המבוקש הוא ממשי. יתכן ולו היה מדובר באיחור בהגשת הבקשה השניה בלבד, היה מקום לשקול את הבקשה ביתר אהדה – הן מבחינת הפגם הדיוני והם לנוכח טענת המערערים כי הם מייצגים אינטרס ציבורי. ברם, כאמור, אי הגשת תצהיר והעדר פירוט מינימאלי הנדרש, בייחוד לאחר שהרשם נתן למערערים הזדמנות לתקן את הדבר, מטה את הכף הדיונית נגד קבלת הבקשה. לעניין התצהיר יודגש כי אין מדובר בחסר פורמאלי. התצהיר נחוץ כדי לעמוד על התשתית העובדתית לאיחור ובייחוד עת עסקינן בבקשת הארכה שניה. עולה כי גם לגופה, לא ברור כי היה מקום לקבל את הבקשה כפי שהוגשה.

בהגיעי למסקנה זו, איני מתעלם מהאדרת הציבורית שמבקשים המערערים להלביש על טענותיהם. ברם מנגד עומד פסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט קמא. יתר על כן, אם באינטרס ציבורי עסקינן יצוין כי דווקא המשך הפרויקט מאפשר נגישות מרבית של כלל האוכלוסייה, לרבות הנכים, אל החוף ונראה כי אף הציבור בכללותו מעוניין בפרויקט. בנסיבות אלה, אף איני סבור כי היעתרות לבקשה לא תסב נזק למשיבים – או לציבור. ודוק, לא ה"תחרות" בין השיקולים הציבוריים היא שחרצה את גורל הבקשה, אלא בעיקר המחדלים הדיוניים שתוארו לעיל.

4.

הערעור נדחה. בנסיבות העניין, ולא בלי התלבטות, אין צו להוצאות.