בש"מ 1113/12 OSALONI OMOWUMI נ. משרד הפנים

1.

זו היא בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים מרכז (כב' השופט א' יעקב) לפיו נדחתה עתירת המבקשת כנגד צווי הרחקה ומשמורת שניתנו בעניינה. פסק-הדין ניתן ביום 8.11.2011 במעמד בא-כוח המבקשת דאז.

2.

ברקע הדברים יובהר כי בקשת האורכה שלפניי הינה בקשה שנייה במספרה מטעם המבקשת. מלכתחילה, הגישה המבקשת באמצעות בא-כוחה הקודם בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בקשת האורכה הראשונה מטעם המבקשת הוגשה ביום 13.12.2011, קרי- באיחור של 5 ימים לאחר המועד האחרון הקבוע בדין להגשת ערעור. במקביל להגשת הבקשה הראשונה להארכת מועד, הגישה המבקשת בשעתו בקשה לסעד זמני, שנועד להביא לשחרורה ממשמורת ולמניעת הרחקתה מן הארץ. הבקשה לסעד זמני נדחתה בהחלטת כב' השופט גרוניס מיום 13.12.2011. בהחלטה נקבע כי "...סיכוייו של הערעור כה נמוכים עד שאין צידוק להיעתר לבקשה לסעד זמני... הבקשה לסעד זמני נדחית". נוכח האמור בהחלטתו הנ"ל של כב' השופט גרוניס, ביקשתי מבא-כוח המבקשת דאז להודיע האם הוא עומד על הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (הראשונה במספרה). בעקבות החלטתי, הודיע בא-כוחה דאז של המבקשת כי נוכח החלטת כב' השופט גרוניס לעניין הסעד הזמני וסיכויי ההליך העיקרי, אין הוא עומד על הבקשה להארכת מועד. בעקבות הודעה זו, הוריתי ביום 8.1.2012 על מחיקת הבקשה הראשונה להארכת מועד (בש"ם 9223/11).

3.

כעת מונחת לפניי בקשה שנייה במספרה להארכת מועד להגשת ערעור מטעם המבקשת. הבקשה הנוכחית הוגשה ביום 6.2.2012 באמצעות בא-כוחה החדש של המבקשת. בבקשה נטען כי בא-כוחה לשעבר של המבקשת ביקש למחוק את הבקשה הראשונה להארכת מועד על דעתו בלבד, בלא לברר קודם לכן את עמדת המבקשת עצמה ובלא ליידע אותה על כך. לטענת המבקשת בתצהירה, מיד לאחר שנודע לה על מחיקת ההליך הראשון, פעלה להגשת בקשה חדשה להארכת מועד להגשת ערעור "על מנת לנסות ולתקן את אשר אירע". בהתחשב בטענות אלה, עותרת המבקשת בשנית לקבלת אורכה להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים.

4.

ביקשתי את עמדת בא-כוחה הקודם של המבקשת בדבר הטענות שהעלתה בנוגע להתנהלותו בהליך הקודם. בתגובתו מיום 21.2.2012 הכחיש בא-הכוח הקודם בתוקף את הטענות שהועלו כנגדו וטען כי עדכן את המבקשת הן טלפונית והן במתקן המשמורת בכל המידע הרלוונטי לעניינה לאחר דחיית הבקשה לסעד זמני. לפי הנטען, רק לאחר שהמבקשת הודיעה כי היא מוותרת על המשך ההליכים, ביקש בא-כוחה הקודם למחוק את הבקשה הראשונה להארכת מועד.

5.

יצוין כי המשיב מתנגד לבקשת האורכה - הן מן הטעם שמלכתחילה הבקשה הראשונה להארכת מועד הוגשה באיחור בלא שהוצג "טעם מיוחד" לכך; והן מאחר שסיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי נמוכים, כפי שנקבע בהחלטתו של כב' השופט גרוניס במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לסעד זמני.

6.

שקלתי את מכלול נסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, ובאתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. המועד האחרון לפי דין להגשת הערעור היה ביום 8.12.2011. מאז ועד הגשת ההליך שבכותרת ביום 6.2.2012, חלפו כחודשיים. מדובר בפרק זמן ארוך החותר תחת עקרון סופיות הדיון. יש לזכור כי הבקשה הראשונה להארכת מועד הוגשה אף היא באיחור, וכי מאז מחיקתה ועד הגשת ההליך שבכותרת חלף קרוב לחודש ימים.

7.

המבקשת מסבירה את העיכוב בהגשת ההליך שבכותרת, בכך שבא-כוחה הקודם לא יידע אותה אודות בקשתו למחוק את בקשת האורכה הראשונה, כך שמחיקת הבקשה נעשתה לפי הנטען שלא על-דעתה. עם זאת, המבקשת נמנעה מלפרט מתי וכיצד לשיטתה נודע לה על מחיקתה של בקשת האורכה הראשונה, מתי פנתה לבא-כוחה הנוכחי ומה מקור השיהוי עד הגשת ההליך שבכותרת. זאת ועוד; בירור עם בא-כוחה הקודם של המבקשת העלה כי הוא מכחיש בתוקף את הטענה כי מחיקת ההליך הקודם נעשתה שלא על-דעת המבקשת, ועל כך עמדתי לעיל. בין כך ובין אחרת, כבר נפסק כי טענות מן הסוג שהועלו לפניי שעניינן ביחסים שבין המבקשת לבא-כוחה הקודם, אינן מקימות "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראו למשל: ע"א 769/91 וולדמן נ' לונאי (לא פורסם, 10.6.1991; וגם: בש"פ 524/11 אשכנזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2011)). לכל אלה יש להוסיף - ולכך משקל משמעותי בעיניי - כי בהחלטתו של כב' השופט גרוניס מיום 13.12.2011 (בש"ם 9223/11) כבר נקבע כי סיכוייו הלכאוריים של הערעור העיקרי נמוכים. הדבר מטה את הכף לדחיית הבקשה שלפניי.

בהתחשב במשקלם המצטבר של מכלול השיקולים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית.