בש"מ 1493/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון נ. ועדת הערר המחוזית-מחו

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 1.12.03. בהתחשב בהודעת מנהל בתי המשפט על עיצומים בבתי המשפט, החל מרוץ המועדים להגשת ההליך ביום 6.1.04, והסתיים ביום 4.2.04. מן הבקשה שבפניי עולה, כי המבקשת שלחה לבית המשפט הודעת ערעור ביום 8.2.04, וממילא זו לא נתקבלה לרישום. הבקשה שבפניי הוגשה ימים אחדים אחרי כן, ביום 12.2.04.

בבקשה נטען, כי לאחרונה פרצה שביתה ברשויות המקומיות, שביתה אשר הקשתה מאד, ובאופן בלתי צפוי, על הקשר של עורכי הדין עם אנשי המבקשת, אשר ביקשו לבדוק את הודעת הערעור בטרם תוגש. מתצהיר שצורף עולה, כי האיחור במשלוח הערעור לבית המשפט נבע מכך שאישור טיוטת הערעור התעכב, "ככל הנראה בשל השביתה ברשויות המקומיות". עוד עולה מן התצהיר, כי משלוח הודעת הערעור לאישור כאמור נעשה ביום 4.2.04.

דין הבקשה להידחות. מתן הארכה המבוקשת מותנה בקיומו של טעם מיוחד וזאת מכוח תקנה 38 לתקנות בית משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. נסיבות המקרה שבפניי אינן מצביעות על טעם מיוחד כאמור. ראשית, מתברר כי חרף העובדה שעמדו לרשות המבקשת, בפועל, חודשים לצורך הכנת הודעת ערעור, נשלחה טיוטה של הודעת הערעור לאישור המבקשת ביום האחרון להגשת ההליך. גם לאחר שאישור כאמור התעכב, בחרה המבקשת שלא לפנות לבית המשפט בבקשת ארכה מיידית, אלא ניסתה להגיש את ההליך באיחור של ימים אחדים. עובדות אלה מצביעות על מודעות של המבקשת לכך שאינה עומדת במועדים הקבועים בדין, ועל אי נקיטה של צעדים הולמים על מנת להתמודד עם מצב זה, בין מול בית המשפט, ובין כלפי בעלי הדין שכנגד.

לעובדה זו מצטרפת עובדה נוספת. המבקשת לא הודיעה למי מן המשיבים על כוונתה להגיש הליכי ערעור. עובדה זו, בשילוב עם פעולתה של המבקשת עוד ביום 15.12.03 על פי פסק דינה של הערכאה הקודמת, והעדרה של בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, נטו ליצור הסתמכות של המשיבים על פסק דינה של הערכאה הקודמת. על פי טענות משיבים 2 – 3, הם הסתמכו בפועל על פסק הדין, ועל מתן היתר לפיו על ידי המבקשת, והורו למתכננים מטעמם להמשיך מיידית בעבודה. לטענתם, הם גם השקיעו סכום כסף נוסף על יסוד הנחה זו.

במצב זה, אני סבור כי אין לומר שבמקרה זה הוכח טעם מיוחד למתן ארכה, וזאת גם על פי הגישה הגמישה הנוהגת בכגון דא (ראו רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, טרם פורסם).

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות משיבים 3-2 ו-5, כל אחד, בסך של 1,500 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.