בש"מ 1977/11 אהרון מאיר נ. ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. פסק-הדין ניתן ביום 18.01.2011, ובו נדחו עתירות שהגישו המבקשים ואחרים במטרה לבטל את החלטות המשיבה 1 בעניין תכנית הר/מק/1200/א'. העתירות נדחו משנקבע כי התכנית פורסמה ואושרה, והיא בבחינת "מעשה עשוי".

הבקשה שלפניי הוגשה ביום 10.3.2011, ובצמוד לה הערעור עצמו (אשר לפי הנטען הוגש ביום 6.3.2011 אך לא נתקבל לרישום בשל האיחור בהגשתו). בבקשה נטען כי בא-כוח המבקשים סבר בטעות שעומדים לרשותו 45 ימים להגשת הערעור. עוד נטען כי לא ייגרם למשיבים כל נזק מהארכת המועד, וכי הוגש כבר ערעור נוסף על פסק-הדין (עע"מ 1319/11). לבסוף נטען כי לא היה מקום במקרה זה להורות על דחיית עתירתם של המבקשים על-הסף.

מקצת מן המשיבים הותירו את הבקשה להארכת מועד לשיקול דעת בית המשפט, ואחרים – מתנגדים לה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא שלושים ימים (תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). כאמור בתקנה 38 לתקנות אלה, המועד להגשת הערעור לא יוארך אלא "מטעמים מיוחדים שיירשמו". המבקשים איחרו בהגשת ההליך – איחור לא מבוטל של למעלה משבועיים. לטענתם האיחור נבע מטעות בתום-לב בנוגע לפרק הזמן העומד לרשותם לצורך הגשת ערעור. טענה זו אין בה כדי להצדיק מתן אורכה במקרה זה. ראשית , הטענה אינה נתמכת בתצהיר. שנית , טעות מסוג זה אינה נחשבת בדרך כלל "טעם מיוחד" לצורך תקנה 38. אמת, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים קצר יותר מהמועד הרגיל שחל בערעורים אזרחיים, אך כפי שפסק כבוד השופט א' גרוניס , אין מדובר בדין חדש:

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע עוד בשנת 2000, בגדרן של התקנות. כלומר, אין מדובר בשינוי במצב המשפטי שארע זה לא מכבר. הדין בנושא זה אמור להיות ידוע וברור זה שנים לא מעטות (בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2009).

אכן, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא בגדר "דין מוש רש" (בש"ם 8913/06 זרמי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – השומרון (לא פורסם, 20.2.2007)), וברגיל טעות בעניין זה לא תיחשב "טעם מיוחד", זאת בפרט במקום שבו יוזם הערעור מיוצג על-ידי עורך דין.

כאמור, טענה נוספת של המבקשים היא שכבר הוגש ערעור על פסק-הדין של בית המשפט קמא (עע"מ 1319/11). ככלל, נימוק זה עשוי לתמוך בהיענות לבקשה להארכת מועד, אולם לא כך בענייננו. ההליך הנוסף שבו מדובר הוגש על-ידי המשיבים 12-11 (שהיו משיבים גם בבית המשפט קמא), והוא נסב אך ורק על אי-פסיקת הוצאות לטובתם. ברור אפוא כי עע"מ 1319/11 לא נועד לשמוט את הקרקע מתחת לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא בכל הנוגע להליכים התכנוניים, ואין לומר כי הגשת עע"מ 1319/11 איינה את ציפייתם של המשיבים שלא יוטרדו בהליך ערעורי לגוף העניין לאחר שחלף המועד להגשת ערעור כזה. ציפייה זו מהווה בנסיבות העניין אינטרס בעל משקל לא מבוטל, בשים לב גם להשתלשלות ההליכים בעניין התכנית הנדונה – הליכים הנמשכים זה זמן רב – הכול כמפורט בתגובות המשיבים.

על כן, לא אוכל להיעתר לבקשה להארכת מועד. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך-דין בסך של 2,500 ₪, שיתחלקו בשוויוניות בין המשיבה 2, המשיבה 6 והמשיבים 12-11.